למראית עין, הכל מתנהל כרגיל. אני מדברת, כותבת, אוכלת, שותה,
מעשנת, יוצרת, מרגישה, הכל מתנהל כרגיל. אבל משהו פה לא עובד,
משהו בי נשבר, נגמר.
מתלבשת ויוצאת מהבית, ההצגה חייבת להימשך. משקפי שמש כדי
להסתתר מההמון, מבטים מחויכים מן העוברים ושבים, דרישות שלום
וחיבוקים מזויפים מכל מיני מכרים... גם הם לא מבינים, מה נשבר,
מה נגמר.
זה לא שאחרי חמש שנים הבנתי שאין סיכוי לאהבה, את זה ידעתי
מההתחלה. זה לא שלפני כמה חודשים איבדתי את האדם הכי חשוב עלי
אדמות, זה לא שכל השקרים סביבי מתגלים סוף סוף, זה לא שנבגדתי,
שוב ושוב ושוב... זה לא שהטיחו בי, זה לא ששברת אותי.
אלה פשוט שרידי החיבוק האחרון מאתמול שעוד מהבהבים, ושאני לא
מסוגלת לחשוב עליך בלי שהדמעות מציפות אותי, דמעות אהבה
אמיתיות.
יכול להיות שזו המחשבה עליך ועליה ביחד, אוהבים ומאושרים. זה
לבכות מול המראה ולהסתכל טוב טוב בעיניים העצובות, המתות.
זה להיות אבודה בלעדיך, כבויה.
זה לכתוב אותך
זה לכאוב אותך
זה פשוט מאד
לאהוב אותך.
31.07
כל כך הרבה יכול להשתנות בזמן כל כך קצר... כל כך. |