געגוע חותך בי, מנסר.
מתגעגעת אליו,
לחיבוק המועך,
לריח מי הקולון שחתך תמיד בנחירי.
לחום שניתז בזרמים מופלאים ממנו אלי.
לאהבה העזה שאהב אותי, ללא תנאי.
לעיניו הדומעות מהתרגשות כשחיבק,
כשנישק אותי על לחיי,
לזרועותיו העוטפות את כל-כולי
מגנות עלי מפני העולם...

לא אוכל בו יותר לגעת.
לא אוכל לחוש את חום נפשו,
את אהבתו.
רק ללכת לבקרו,
להשאיר לו פרח ורוד
על שחור השיש,
אבן  חצוצה
ודימעה חמה
על קור קיברו...

והגעגוע צורב בי
אך אבא - איננו...

מתגעגעת אליך,
מתגעגעת לגעת.
להעביר את אצבעותי בשערך.
ללטף  גבך, צווארך.
מתגעגעת למגע ידיך, אצבעותיך.
מתגעגעת לצחוקך המתגלגל,
לעולמות אליהם סחפת אותי איתך.
מתגעגעת להיות לידך,
איתך, בין זרועותיך...

והגעגוע חוצב בי. פוגע. מכאיב
ואתה אהובי - אינך עימי...

האם תחזור משם,
ממעמקי תהום אליהם נמלטת?
האם תשלח ידיים חמות לחבקני
מתוך הקור?
פן נקברה אהבתך
ותמשיך להרחיקני
אל מחוץ לגדר הקרה
שם בקצה העולם,
אל תוך הגעגוע?
     
חושבת עליו, עליך,
פגועה מזרזיפי הקרח
לא מבינה נתזי גורל,
רסיסי חצץ,
גוללים נסתמים,
תוהה...
אובדת...

אוהבת אותך, מאד אוהבת,
רוצה להיות שם
איתך...
מחטטת בנבכי עפר
למצוא אותך שוב
אותך אהוב -
רוצה אותי,
מתגעגע -
לגעת.
חושב -
עלי.

ודימעה חמה זלגה לה עכשיו על לחי קרה.