"גם ככה אני חוזר עוד שבוע", הוא אמר לה בזמן שסידר את הסיכה
שלו, שתשב יפה על החולצה. "נו, בבקשה, עוד קצת, רק עוד פעם
אחת..." היא אמרה. היא רצתה רק עוד חיבוק, רק עוד נשיקה. עוד
הזדמנות לספר לו.

"וואי, וואי, אחי, עוד שנייה והייתי מפספס את האוטובוס", הוא
אמר לחבר שלו. הוא דחף את התיק במדף למעלה, הוריד את הנשק
והתיישב. "עוד שנייה".

"עוד היום אני אספר לו", חשבה לעצמה, "אני חייבת לספר לו עוד
היום".

"בעוד 13 שעות אנחנו יוצאים למבצע", אמר האיש והוסיף מבט רציני
כזה, שהלם את הדרגות הנוצצות שלו. "תתחילו לסדר את הציוד שלכם,
אנחנו נפגשים בשבע בחדר תדריכים".

"מאמי, אני אדבר איתך בעוד 5 דקות, אני בדיוק באמצע", אמר
וניתק. הוא כיבה את הפלאפון, שם אותו בתיק, לקח את האפוד ואת
הנשק, והלך לכיוון הרכב.

"עוד תשעה חודשים", היא חייכה, "אני לא מאמינה שבעוד תשעה
חודשים יהיה לנו תינוק קטן".

"יאללה, אחי, תרגע, חייך קצת. אנחנו הולכים, מתקתקים את המארב
הזה וחוזרים. עוד 3 שעות תוכל לדבר איתה", אמר החבר והוסיף
חיוך קצת דואג.
הוא בדיוק התחיל לחשוב מה הוא הולך להגיד לה, עוד לא עברה
שנייה.

"קצת צפוף לי פה", חשב לעצמו העובר, "נראה לי שעוד מעט אני כבר
ארצה לצאת. מעניין למה אמא בוכה כל כך הרבה".

"עוד מעט תגמר ההלוויה", הרגיעה אותה אמה, "ואז תרגישי הרבה
יותר טוב. עוד מעט".