חיי הם הפסקות בין דיכאון לדיכאון.
או שחיי הם קטעי דיכאון מתמשכים.
אני לא יכול להפטר מזה.
זה רודף אותי וחוזר אלי.
לכל היותר אני יכול לשכוח את זה לזמן מה.
להסיח את דעתי בדברים אחרים.
אני עומד מתחת לזרם והמים ניתכים עלי ומכסים אותי.
אני מתחבא בחומם.
עוצם עיניים ונותן לעייפות לעטוף אותי.
אני בורח.
חוויתי כבר את כל סוגי הדיכאון.
דיכאון החולשה, דיכאון הטירוף, דיכאון הבלבול.
דיכאון הכעס.
זה אוכל בליבי, ואני בורח.
דרך המוזיקה. דרך הבאסים. דרך המנגינות.
ואני בודד! כל כך בודד שאני רוצה לצעוק לאוויר בזעקה נואשת
לישועה!
זעקה אחת בודדת - היא תמצית ישותי.
דיכאון הבדידות, דיכאון הניתוק, דיכאון המסכה.
בסופו של דבר כולנו אותו דבר מתחת למחיצות.
כולנו רוצים קצת אהבה. קצת חום, קצת מגע.
כולנו נואשים לזה!
אני עוצם עיניים ומתכרבל בערפל החמים והשחור של השינה.
רק לישון. רק להעלם. רק לא להיות פה.