השעה כבר 2:45 בבוקר.
אנחנו בבונקר הזה כבר 27 שעות, בלי לישון, בלי לשתות ובלי
לאכול.
לא שיש לנו כל-כך מה לאכול אבל בכל זאת.
הנאצים (יימח שמם) מגיעים, מישהו הלשין להם על הבונקר והם עוד
רגע מגיעים, אז זהו כנראה מכתבי האחרון.
עברו כבר 3 שבועות מתחילת המרד, ואנחנו מסתדרים די טוב בהתחשב
בזה שאין לנו כמעט כלי נשק וכל חברינו היו שבורים כבר
מההתחלה.
הרגנו כבר 423 נאצים (יימח שמם) וזה היישג די מרשים, לפחות
אנחנו מחזירים לחוליירס האלה.
לפי מה שהבנתי אנחנו האחרונים שנשארו מבין כל חברינו המורדים.
רק אנחנו בבונקר הראשי, אני, אברהם, יצחק ודויד מול צבא שלם,
חזק ומאומן הייטב של נאצים (יימח שמם), וכל מה שיש לנו נגדם זה
רק אקדח גרמני ישן ו-7 כדורים טעונים בתוכו, מוכנים להרוג כל
גרמני מלוכלך שיעז להכנס לכאן.
עברה כבר חצי שעה, ואני מתחיל לשמוע רעשים מהכניסה. הגרמנים
(יימח שמם) הגיעו. חייל עם קסדה גדולה כשעליה מוטבע צלב קרס
נכנס. יצחק תופס את האקדח ויורה לו כדור ישר בין העיניים, ועם
חיוך קל הוא אומר:"424 וממשיך לספור".
לא באים יותר גרמנים (יימח שמם) אחריו.
אברהם מציע הצעה, הוא אומר שלדעתו אנחנו צריכים להרוג את
עצמנו, כי אנחנו חייבים להראות להם שאנחנו לא מפחדים מהמוות
ואסור לנו לתת להם לתפוס אותנו כי הם ינסו להשפיל אותנו בכל
דרך אפשרית ויתעללו בנו, כולנו מסכימים. שניה לפני שאברהם ירה
בעצמו, דויד, הקטן שבנינו, מוצא פירצה דרך צינור ביוב שכנראה
מגיע מחוץ לעיר, אז כולנו אומרים לו יחד:" לך דויד, אבל רק אל
תשכח לספר לכל העולם על מעשיי הנאצים (יימח שמם) ועל הסיפור
שלנו. לחמת בגבורה".
אנחנו נפרדים, ויצחק אומר שהוא מסכים עם אברהם, הוא לוקח את
האקדח ויורה, אברהם עושה אותו דבר אחריו. נשארתי לבד.
האקדח כעת בידי ואני מתחיל לחשוב רק על דבר אחד. להגיד קדיש.
אני אומר את הקדיש בצרחות הכי חזקות שאני יכול וטוען את האקדח.
זהו, זה הסוף.
לפחות הראנו לגרמנים (יימח שמם) שאנחנו לא מפחדים מהם ושלא
הלכנו כצאן לטבח.
אני, מרדכי אנילביץ', מתפלל לאלוהים שיגן על אלו שעדיין חיים.
שלא ייכחד העם הנבחר ושלא תשכח תורת ישראל.
טוב. אני שם את המכתב הזה בחריץ הקיר בתקווה שמישהו ימצא אותו
יום אחר ויזכרו אותי, יזכרו בתור אחד שניסה להתנגד.
יהי זכרי ברוך.

מרדכי אנלביץ' ביומי האחרון כמנהיג מרד גטו וורשה.
14.5.1943

אמן.