רוֹצֶה
לוֹמַר לָהֶם
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹגֵשׁ אוֹתָם בָּרְחוֹב
מַשֶּׁהוּ בְּיִידִישׁ
שְׁבוּרָה
מְקַרְטַעַת
שֶׁהוֹרִישׁוּ לִי הוֹרַי
אוּלַי
הָיוּ נִזְכָּרִים
מִי אֲנִי בֶּאֱמֶת
וּמִתְפַּלְּאִים כֵּיצַד יָצָאתִי
כְּמוֹ רוּחַ מֵהָאֲדָמָה
מֵהַקְּבָרִים
שֶׁל בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת הַהֲרוּסִים.
אֲבָל לָרֹב אֲנִי
מִתְחַזֶּה לְאִלֵּם
וְעוֹש-ֶה תְּנוּעוֹת מְשֻׁנּוֹת
בַּיָּדַיִם
זֶה תָּמִיד הָיָה כָּךְ:
הֵם חֵרְשִׁים וַאֲנַחְנוּ אִלְּמִים.
                         
 (נכתב שם)
דן ספרי
©