מדהים לחשוב עד כמה החיים יכולים להיות מוזרים. יום אחד אתה
שקוע בדמעות של דם ובשברון לב עמוק, ויום אחרי אתה מחייך לעבר
השמיים הכחולים סתם, בלי סיבה... לפחות ככה זה אצלי.
שקעתי... בכיתי... כאבתי... אבל היום אני מאושרת. לפעמים זה
מפחיד להגיד את המילה הזו - "מאושרת" - מתוך חשש שמחר הרגש הזה
יעלם לי בלי שאני אוכל לשלוט בו.
אבל אתם יודעים מה? אני מעדיפה להיות מאושרת, ולו רק ליום אחד,
בידיעה שהוא איתי, בידיעה שהאהבה הקטנה הזו שפורחת וגודלת
בתוכי שייכת לו והוא לי. זה שווה הכל. גם אם אני אבכה נהרות של
דמעות אחר כך, היום הזה, שאין אישה מאושרת ממני רק כי הוא חייך
לעברי, שווה הכל.
מי היה מאמין? לפני חודש הייתי בוכה בלילה בגלל מישהו שלא היה
שווה את דמעותי... ואני הרי לא בוכה... והיום, כל דמעותי הן
אושר. החיוך שלו גורם לי להחליף את כל צבעי הקשת על פניי. ואם
תשאלו אותי איך אני יודעת שזה אמיתי... אני לא. ניסיתי את
הקלישאה של לצבוט את עצמי כדי לדעת שאני לא חולמת. היא עובדת,
אבל עדיין היא לא מראה שמה שאני מרגישה - גם הוא מרגיש... אז
ניסיתי שיטה אחרת... הסתכלתי עמוק אל תוך עיניו הכחולות
(כאמור, יש לי חולשה לעיניים כחולות), ופשוט טבעתי. מצאתי
בעיניו את הדבר הכי יפה בעולם. ברק. אז אם אתם כמוני, מאוהבים
מעל לראש ולא יודעים איך לעכל את זה... פשוט אל תעכלו. תנו
לעצמכם ליהנות מעצם הטירוף! אל תנסו לשלוט בזה, פשוט תנו
לעצמכם ליהנות מכל רגע שאתם עסוקים בלחשוב על אהוב/ת לבכם.
ולמי מאיתנו שעדיין אין אהבה - אל דאגה. כל דבר בעתו. גם אתם
תמצאו אהבה. בסופו של דבר, היא מגיעה אל כולם.
והכי חשוב - אל תחפשו אחריה, היא באה לבד...
אוהבת את כולכם, ג'ודי.

מי ייתן ותמצאו את האושר...


                                     

רשמתי את המונולוג הזה לפני 3 שבועות. הייתי האישה הכי מאושרת
בעולם. אבל האושר שלי נגמר. היום יש לי רק שברון לב. ויבואו
חברים ויגידו לי שאני צריכה להקשיב לעצות של עצמי, והם כנראה
צודקים... אבל ברגע זה, כל מה שאני רוצה זה שהוא יבוא ויחבק
אותי. יבוא וישים קץ לסיוט הזה. יגיד לי שזו היתה טעות, כל
הפרידה הנוראית הזו. יגיד לי שהוא מתגעגע אליי כמו שאני אליו.

אבל הכל רק אשליה מתוקה שאני צריכה לנפץ... אי אפשר להמשיך
לחיות ככה, כשהוא את ליבי מנפץ.