צלילי פסנתר חרישיים בקעו מהמערכת. קולה האינסופי של קייט בוש
רקם חרישית...
"אני שומעת אותו, לפני שאני הולכת לישון, ומתמקדת ביום שחלף.
אני מבחינה שהוא שם, כשאני מכבה את האור ומסתובבת.
אף אחד לא יודע על האיש שלי. הם חושבים שהוא אבד באיזשהו
אופק..."

שי עמדה באמבטיה והברישה את שיערה הארוך והדק, מביטה בעצמה
בראי בריכוז מנומנם של בוקר. הפיג'מה עדיין הייתה על גופה,
עטורה בציורים של פילים סגולים וג'ירפות ירוקות.
השעה הייתה 8:00 בבוקר והיא הייתה בחדרה הישן שבבית הוריה,
החדר שבו גדלה ובו חלפו נעוריה. שלושה ימים לפני כן חזרה לשם
עם מרבית חפציה. בדירתה הישנה בתל אביב נשאר הבחור, שהיה חבר
שלה מזה תשעה חודשים ואיתו רוב אוסף התקליטים הישן שלה.
היא השאירה לו אותם יחד עם הפטיפון.

זה היה יום ראשון. ההורים שלה כבר היו במקומות העבודה שלהם:
אמה בבית האבות של ראשון לציון, שם ניהלה את המחלקה הסוציאלית
ואביה, שעבד בתפקיד בכיר בביטחון אל על.
היא פיזמה בשקט עם המנגינה:
"ולפתע אני מוצאת את עצמי
מקשיבה לאיש שלא הכרתי לפני כן מעולם
מספר לי על הים
כל אהבתו, עד עולם.
אווו, הוא שוב כאן - האיש שהילד בעיניו..."

היא שמעה רחש מאחוריה. דרך המראה ראתה שאחיה, אולי, נכנס
לחדרה.  
אולי היה צעיר ממנה בשנתיים. הוא היה חייל והוא היה ברגילה.
כבר הרבה מאוד זמן שלא נפגשו ככה שניהם, לבדם, בבית של ההורים.
היא הסתובבה אליו בחיוך והביטה בו כשהתיישב על המיטה מולה.
כתפיו היו שמוטות מעט, כנושאות תרמיל גדול, ועיניו החודרות
הסתכלו הישר לתוך עיניה.

השיר ברקע התחלף באנקת גבהים. קייט בוש זעקה:
"הית'קליף, זו אני, קטי.
בוא הביתה. כל כך קר לי!
תן לי להיכנס דרך חלונך.
הו, נעשה חשוך! נעשה בודד,
בצד האחר ממך."

שי ניגשה אליו: "בוקר טוב, אח."
"בוקר טוב".
היא הביטה בו היטב ונדמה לה, שכבר מזמן לא ראתה אותו: הוא נראה
עייף מאוד, שחוח. השפתיים היפות שלו לא חייכו. היא ציינה לעצמה
בחיבה שלמרות התספורת הצבאית הקצוצה, שיערו, שהיה תמיד פרוע
ומקורזל באופן יוצא דופן, לא נכנע לגזרת המסגרת ומרד את גבולות
קרקפתו. הוא נראה פרוע אף יותר מתמיד, בתוך מידת האורך התקנית
של שני סנטימטרים.
היא החליקה על ראשו באהבה, מסלסלת את תלתליו הבלתי נראים.

"מה שלומך? יש תוכניות לרגילה?"
"אני נוסע," אמר.
"נוסע?" שאלה.
"למדבר, לכמה ימים. לטיול. רוצה לבוא?"
היא התיישבה על המיטה לצדו, מבולבלת.
"לטיול?" שאלה.
"כן. טיול רגלי. עם ציוד על הגב. שינה בשטח. במדבר".
"איפה?" שאלה.
"תלוי לאן נגיע עם הטרמפים," אמר. "אם נראה שאנחנו מתקדמים
יפה, נמשיך עד הרי-אילת. אם לא -אפשר לנסוע לכיוון מדבר
יהודה".
"ונישן בשטח?" שאלה.
"כן. את רוצה לבוא?"
היא שתקה, חוככת בדעתה את ההצעה המפתיעה.
"אני מתכוון לצאת בעוד חצי שעה. אם תגידי לי שאת באה איתי,
אחכה לך עד שתגמרי לארוז". הוא קם והתחיל לצאת מהדלת.
"אולי," קראה אחריו.
הוא נעצר.
"ומתי נחזור?" שאלה.
"אני עוד לא יודע. מתי שיתאים. אם תרצי, תוכלי לחזור לפני. אני
לוקח איתי ציוד לחמישה ימים".
"אני צריכה בעקרון להתחיל לחפש עבודה וכל זה," אמרה. "אבא ואמא
יתחילו לעשות לי פרצופים בקרוב".
"איך שאת רוצה," אמר. "אני אשמח, אם תצטרפי".
הוא יצא מהחדר והיא הביטה בגוו הכפוף, המתרחק.
"הו, תן לי להחזיק בה,
תן לי לאחוז בנשמתך
אוו, תן לי לקחת אותה,
תן לי להחזיק בנשמתך
אתה יודע זו אני - קטי!"

בשעה תשע וחצי כבר היו שניהם על הכביש היוצא מהמושב. תיקי הגב
שלהם עמוסים בציוד. אולי נראה קטן מתחת לתרמיל הענקי שעל גבו,
המלא במזון, מים וכלי בישול. שי סחבה בעיקר את הבגדים החמים
ואת שק השינה שלה. בזמן שארזה, יעץ לה אולי להשאיר מאחור את
מחצית הציוד, שחשבה לקחת. אבל בגדים חמים היא לקחה אתה בכל
מקרה, וכלי רחצה. כבר שנים שלא טיילה בשטח והיא חששה מעט: לא
ידעה אם תהיה בכושר מספיק לעמוד בקצב של אחיה, פחדה מהקור
בלילות. אבל כבר כשעמדו בכניסה לישוב והשמש הנעימה של תחילת
האביב ליטפה את פניהם, התחילה להרגיש בתוכה התרגשות גדולה
לקראת המרחבים והדרך. באביב כמו זה קשה להיות לבד, קשה להיות
חייל, והנה הם, שניהם, עוזבים מאחוריהם את המשקולות שלהם
ויוצאים לדרך.

הטרמפ הראשון, שעצר להם, היה בחור צעיר מהמושב. הם לא הכירו
אותו כל כך טוב, אבל שי שמרה לו פעם אחת על הילדים, בזמן
שהייתה בצבא. היא התיישבה לצדו, ואולי והתרמילים נכנסו מאחור.
ירון כרמי, הנהג, אמר שהוא נוסע לכיוון ירושלים. שי הסתובבה
לאחור במבט שואל, ואולי אמר בקולו השקט, המדוד: "נמשיך אתך עד
לצומת נחשון". היא הסתובבה בחזרה בכיסאה וחייכה לעצמה.
כנראה שאולי נחוש בדעתו להגיע עוד היום לאזור הרי אילת.  
ירון שם רדיו על גלי צה"ל ואחרי כמה דקות של נסיעה החליש אותו
מעט ושאל את אולי דרך המראה: "אז מה, גבר? בצבא?"
אולי החזיר לו מבט. "אני ברגילה," אמר. קולו שהיה תמיד בלתי
יציב, נשמע לשי חורקני.
"בקרבי?" שאל אותו ירון.
"בחיל רגלים. בנח"ל," ענה לו אולי, בנימוס אך במאמץ.
"קשה, קשה בצבא," נאנח הנהג והפנה את מבטו לעבר שי.
"כן," אמרה שי. "קשה".
"ומה אתך, גברת?" הוא שאל.
"בסדר," אמרה שי. "חזרתי עכשיו קצת להורים".
"נמאס לך מהעיר הגדולה?"
"לא נמאס, אבל הגיע הזמן לעזוב".
"ועבודה כבר יש?" שאל אותה ירון.
"נצטרך להתחיל לחפש".
"יפה, יפה," אמר ירון והנהן לעצמו. "ועל לימודים את כבר
חושבת?" שאל.
"בינתיים לא," אמרה שי. "רק השתחררתי מהצבא לפני שנה וחצי".
"איך שהזמן רץ," אמר ירון. "בלי שתרגישי תמצאי את עצמך פתאום
באוניברסיטה, ואח"כ חתונה, וילדים, ומשכנתא, וכל הבלגאן".
"נחייה ונראה," אמרה.

ברדיו נשמע צפצוף החדשות של 10:00. ירון הגביר את הרדיו והקשיב
בדריכות. "יריות נורו היום לעבר סיור של צה"ל בשטחים... כתבנו
המדיני מוסר שהשביתה במגזר הציבורי תסתיים כנראה בימים
הקרובים... נשיא ארצות הברית הודיע..."
שי הסתובבה לעבר אחיה: "מה אתה אומר?" שאלה.
"ננסה לעצור טרמפים בצומת נחשון לפחות עד קסטינה. משם נוכל
להמשיך בקלות יחסית".
"...והתחזית להיום - בהיר עם התחממות קלה."

ירון החליש את הרדיו.
"אז לאן אתם נוסעים, חבר'ה?" שאל.
"להרי אילת," אמר לו אולי.
"טיול-טיול, הא? חשבתי שבדור שלכם כבר לא כל כך מטיילים
בארץ".
"מי שרוצה - מטייל," אמר אולי.
"יפה, יפה," אמר ירון. "חשבתי שהיום רק נוסעים למזרח וכל זה".
"אני כרגע לא יכול לנסוע למזרח," חייך אליו אולי.
שי שמה לב שזאת הפעם הראשונה, שראתה אותו מחייך מתחילת הבוקר.

"אל תדאג," אמר לו ירון. "המזרח לא בורח לשום מקום".

שארית הנסיעה עברה עליהם בדממה. בצומת נחשון הוריד אותם הנהג
והם התיישבו על שפת הכביש ליד תחנת האוטובוס. שי שמחה לשבת
ולחלץ מעט את רגליה. אולי הוציא מתרמילו תפוז והחל לקלף אותו.
הוא בצע אותו לשניים והגיש חצי ממנו לשי. את הקליפות השליך
מאחורי תחנת האוטובוס ושטף את ידיו במעט מים. הוא סובב את פקק
בקבוק השתייה כרבע סיבוב, כך שהפקק לא נפל מהבקבוק, אך מים
יכלו לנזול ממנו החוצה. הוא שפשף את ידיו בזרזיף העדין, שיצא
מהבקבוק, וניגב אותן בהנאה על הג'ינס הישן, שלבש. שי הבחינה
שהוא לא לבש את מדיו, למרות שבוודאי היו מקילים עליהם את
ההתקדמות בטרמפים. הם אכלו בדממה, מתענגים על טעם הפרי. בדקות
אלה כמעט ולא עברו רכבים.

"שמת לב מה משותף לשמות שלנו, האחים?" שאל אולי.
"שניהם מתחיל בש'?" שאלה שי.
"נתי לא מתחיל בש'," אמר אולי.
נתנאל היה אחיהם הבכור, שנקרא על שם דודה של אמם, שנרצח
באושוויץ.
גם נתנאל הדוד וגם נתנאל הבן לא היו עוד בחיים.
"לכולנו יש שמות חיבה?" שאלה שי.
שי נקראה במשפחה ביישי - שילוב של ביישן בעברית ובאנגלית. נתי,
הוא שהעניק לה את השם, ווריאציות שונות על השם הזה הסתובבו
במשפחה מאז. לפעמים הם היו קוראים לה גם שייני - כפי שאולי היה
קורא לה, בזמן שהיה פעוט.
"לא," אמר אולי. "תקשיבי למשמעות של השמות - כולנו ארעיים,
כולנו פה בחסד. את - מתנה; נתי - מתנת אל; ואני - "
"שאול!" אמרה שי. "אף פעם לא שמתי לב לכך," הוסיפה. "תמיד
חשבתי עליך כעל שאול המלך. או אולי כעל מישהו ששואלים אותו
שאלות". היא השתתקה לרגע ואחר כך אמרה: "נתנאל הוא בעצם שילוב
של שנינו - מתנה שהושאלה מן האל".
"ה' נתן, ה' לקח - יהי שם ה' מבורך", אמר אולי. הוא השתתק. צל
חלף על פניו. שי הניחה בחטף את ידה על זרועו ואחר קמה ונעמדה
לצד הכביש.

הטרמפ הבא שלהם נסע עד קריית מלאכי והם ביקשו לרדת בקסטינה.
הנהג היה איש מבוגר ושתקן. הוא לא החליף איתם אף מילה במהלך
הנסיעה ולא הפעיל את הרדיו. שי שמחה על ההזדמנות להסתכל על
הנוף ולהירגע. היא הביטה לאחור וראתה, שאולי נרדם במושב
האחורי. הוא נראה כל כך עייף, אפילו בשנתו. מבעד לחולצתו ראתה
את השיזוף הצבאי ואת הסימן הלבנבן שהשאירה על צווארו הדסקית.
"כמו אות קין," חלפה במוחה המחשבה.

המוח שלה היה מלא בקטעים של שירים. בכל רגע צץ ועלה שיר אחר.
היא נזכרה לפתע איך כשהיו ילדים, בנסיעות החופשה של המשפחה,
היו היא ונתי משחקים במרתון של אסוציאציות לשירים. הוא היה
מתחיל קטע של שיר ומיד היתה צריכה למצוא שיר אחר, שהזכיר לה
אותו. הם היו משחקים את המשחק הזה במשך שעות. היא נזכרה איך זה
היה משגע את אולי, שלמרות אופיו הנעים והנוח, היה מתרתח מזה
ומתחנן שיפסיקו. "מעניין למה זה הפריע לו כל כך," חשבה. "הוא
הרי כל כך אוהב מוסיקה".

היא הביטה בו שוב. "חיילצ'יק," חשבה לעצמה וחייכה.
הצלילים התאספו בתוכה, זורמים כמעט באופן אוטומטי:
"אני שומע שוב ברגעי השלווה את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן על
בובי מק'גי..."
וג'ניס ג'ופלין, בקולה רווי הסיגריות, שרה על החופש:
"Freedom's just another word for nothing left to loose
Nothing, I mean nothing, honey, if it ain't free..."
ומיד אחריה, בנזין מכים בגיטרות: "חופשי זה... חופשי זה לגמרי
לבד".
ומשפט אחר מאותו השיר צף ועלה בה: "מי ידע בסופו של חשבון
שאחד ואחד זה בעצם המון?... חופשי זה... חופשי זה לגמרי
לבד..."
תחנת הדלק של קסטינה נראתה ממול. היא הציצה באולי הישן. פתאום
הוא פקח את עיניו, כאילו חש במבטה, והישיר אליה מבט מטושטש.
"הגענו?" שאל.
"כן," ענתה.
הנהג עצר להם בצד הדרך והמשיך בדממה.
"חופשי זה, חופשי זה לגמרי לבד..."

אוטובוס של אגד התקרב לכיוון התחנה של באר שבע.
"אולי נעלה עליו?" שאל אולי.
"בסדר," אמרה.
הם עלו עליו ומצאו שני מקומות ליד הדלת האחורית. שי התיישבה
ליד החלון.
"אולי," אמרה. "אתה זוכר איך כשהיינו ילדים, נתי ואני היינו
עושים מרתונים של שירים בנסיעות המשפחתיות?"
אולי חייך. "בטח שאני זוכר. הייתם משגעים אותי עם זה".
"למה זה, בעצם, הפריע לך כל כך?" שאלה.
"חצי מהשירים שלכם היו באנגלית," אמר. "ואני לא הבנתי כלום".
שי צחקה. "אז בגלל זה נתי המציא את משחק התרגומים..."
"כן," אמר אולי. "אני חושב שבגלל זה".
משחק התרגומים היה משחק שבו אחד מהם היה בוחר שיר באנגלית
ומנסה למצוא לו מילים בעברית, שיסתדרו עם המוסיקה שלו.
"את זוכרת?" צחק אולי והתחיל לשיר:
"האהבה היא באוויר
בכל מקום שבו אפנה
האהבה היא באוויר
בכל ניגון בכל מראה..."
שניהם צחקו.
"את זוכרת איך הוא היה שר את I will survive?" שאל אולי.
שי אגרפה את כף ידה ושרה לתוכה:
"פעם השתגעתי, כל כך פחדתי  
חשבתי שלא אתקיים בלעדייך לצידי
אך ביליתי כה הרבה ימים חושבת איך פגעת בי
והתחזקתי ולמדתי איך לחיות גם לבדי."
אולי תפס באגרופה של שי והצטרף אליה:
"ושוב חזרת מחלל חיצון
נכנסתי וראיתי אותך כאן
עם פרצוף של מסכנון
הייתי צריכה להחליף מנעול
או שתשאיר את המפתח
אם רק ידעתי שתחזור בחזרה ושוב תטריח..."

שניהם צחקו עד דמעות.
"הו, אלוהים," אמר אולי ואחז בבטנו. "איזה טעם נוראי היה לו
במוסיקה".
"אני יודעת," נאנקה שי תוך כדי צחוק.
"את זוכרת את התרגומים שלו לשירים של אבבא?" חרחר אולי.
"הו, אלוהים," אמרה שי ונתקפה בפרץ צחוק מחודש.
אחרי כמה רגעים שככו פרצי הצחוק שלהם, והם ניגבו את דמעותיהם.

"תגיד," אמרה שי. "אתה חושב עליו, לפעמים?"
"לפעמים אני שוכח אותו," ענה אולי.
"מעניין מה הוא היה אומר אם הוא היה רואה אותנו עכשיו," אמרה.
"הוא בטח היה אומר שנשארנו זייפנים," אמר אולי.
שי הרהרה. "הוא בטח היה מתעצבן עלי, שהשארתי את כל התקליטים
שלי אצל יואב," אמרה.
"אני חושב שהוא היה מבין," אמר אולי. "גם הוא השאיר הרבה מאוד
תקליטים אצל פדרו בסאן פרנסיסקו".
"מעניין מה קורה איתו עכשיו," אמרה שי.
"עם פדרו?" שאל אולי.
"כן," ענתה.
"הוא בטח מצא לו חבר חדש," אמר אולי. "אם הוא עדיין בחיים".
"אני מקווה מאוד שהוא עוד בחיים," אמרה שי.
"כן," אמר אולי. "גם אני מקווה".

כשהגיעו לתחנה המרכזית בבאר שבע, המשיכו ברגל עד לכביש היורד
לכיוון אילת ונעמדו בתחנה. היתה כבר שעת צהריים והשמש עמדה
במרום ולהטה. מעט מאוד מכוניות חלפו על פניהם. רובן היו מלאות
במשפחות, שנסעו לאילת. מדי פעם עברה משאית והנהג צפר להם, אך
לא עצר. היו גם כמה אוטובוסים של הצבא, שנסעו לבסיסי הדרום,
ואולי עקב אחריהם בעיניו וניגב את הזיעה ממצחו. הכביש להט
והעלה אדים. העיר היתה פרושה מרוחקת וקטנה, צופה אליהם
בבנייניה המכוערים. הזמן נע באיטיות וחצי שעה חלפה לה מבלי
שנעצר לידם ולו רכב אחד. אולי התיישב על שפת הכביש ליד שי
והוציא את בקבוק המים מתרמילו.
"את זוכרת את מישה, שהיה חבר שלי בתיכון?" שאל.
"זה שהיה בא אלינו הביתה לפעמים?" שאלה.
"כן," ענה. "העולה החדש. זה ששיפץ איתי את הטוסטוס".
"כן," אמרה שי.
"הוא נולד ברוסיה," אמר אולי. "בסיביר. ותמיד הוא היה מספר לי
איך הוא מתגעגע לשלג ולקרח ואיך שבשיא הקיץ, בעיקר כשהיה
חמסין, הוא היה עוצם את העיניים ומדמיין את הכפר שלו ומרגיש
איך נהיה לו טיפה פחות חם, רק מהדמיון".
שי צחקה. "שיטה טובה".
"כן," ענה אולי. "לפעמים כשאני בצבא, במסע או סתם באימונים, או
בלילה לפני השינה, אני מדמיין לי בדיוק מצב כזה כמו עכשיו, עם
השמש על הפנים שלי, והרעש של המכוניות שעוברות ליד הכביש,
והגלים האלה של הרוח שלפעמים באים, ואני מרגיש יותר שפוי".
"אתה יודע את מי פגשנו, אבא ואני, בקוסמוס לפני שבוע?" שאלה.
"את מישה?" צחק.
"לא," אמרה. "את חווה כהן, המורה שלך לספרות. היא מסרה לך
ד"ש".
"חווה כהן?!" קרא אולי. "היא אמרה משהו?"
"היא התפלאה לאללה, שאתה בקרבי," אמרה שי.
"מאיפה לה שאני בקרבי?" שאל אולי.
"אבא אמר לה," אמרה שי. "היית צריך לראות אותו. הוא לגמרי
התרגש. הוא סיפר לה על המסעות שלך והכל". אולי שתק ושתה מן
הבקבוק בלגימה גדולה.

משאית גדולה עם מיכלית התקרבה אליהם, והנהג סימן להם בידו. הם
נופפו אליו והוא נעצר.
הנהג אמר להם שהוא נוסע עד יוטבתה. הם עלו אל תא הנהג והניחו
את התרמילים בגומחה שמאחוריו. הנהג סיפר להם בדרך על התקופה
שהיה עובד כנהג משאית בכבישי ארצות הברית. הוא סיפר על
הטיפוסים המוזרים, שפגש בדרך, ועל הסכין שסחב איתו תמיד כדי
להתגונן משודדים. הדרך עברה במהירות והם הגיעו ליוטבתה וירדו
בכניסה לקיבוץ. הם כמעט ולא הספיקו להגיע אל התחנה, כשנהג
בג'יפ יצא מתחנת הדלק ונעצר לידם.
"אני נוסע לפארק תמנע וחוזר," הוא אמר. "אז אני לא בטוח שכדאי
לכם לעלות איתי".
"תמנע זה מצוין," אמר לו אולי.
ג'ימי, הנהג, היה צלם וגם עבד בחברה להגנת הטבע. הוא נסע לתמנע
כדי לצלם תחריט עתיק, שנחצב באבן בעמודי שלמה. הוא סיפר להם
שהפארק ריק ממבקרים בעונה הזו והמליץ להם להמשיך מתמנע לכיוון
הר ברך, דרך מעלה ברך שנמצא בצידו המערבי של הפארק.
"אם תרצו, תוכלו לישון בלילה ליד האגם," אמר ג'ימי. "יש שם
מחסה ומים והפקחים לא יציקו לכם, ומחר בבוקר תוכלו להמשיך
מערבה להרים".

הם הגיעו אל עמודי שלמה וירדו מהג'יפ.
היתה באוויר תחושה של עוצמה עתיקה ולמרות מוצקותם של עמודי
האבן, נדמה היה כאילו מפעמת בהם רוח חיים, או שמתרחשת בהם איזו
תנועה בלתי נראית.
ג'ימי הוביל אותם אל מקדש האלה חתח'ור. המקדש היה מוקף בחבלים,
ומדרגות תלולות טיפסו ממנו אל משטח במעלה ההר. ג'ימי צילם מספר
תמונות של המקדש ואחר כך צילם את התחריט העתיק בעזרת העדשה
הטלסקופית שלו. הם עלו יחד איתו במדרגות עד למשטח. משם יכלו
לראות בבירור את התחריט העדין שבאבן החול. זה היה ציור חלש,
אבל ניתן היה לראות בו את המלך רעמסס ה-3 מוסר תשורה לאלה
חתח'ור. ג'ימי הסביר להם שהאלה חתח'ור היתה אלת המכרות המצרית
- אלת האהבה, השומרת מפני עין הרע, אלת הטורקיז שסימלה הוא
הנץ.
הם ירדו מהמעלה וג'ימי נפרד מהם, לאחר שהראה להם את פתחו של
הנחל שמוביל אל האגם.
השעה היתה כמעט חמש אחר הצהריים. החום הגדול כבר ירד, אך משהו
ממנו נדמה כתלוי עדיין באוויר. פני הירח של הבקעה שמסביבם גרמו
לשי לחוש שהיא נמצאת בנוף חלום.

הם הגיעו לאגם במהירות. המסעדה היתה סגורה ולא נראתה במקום אף
נפש חיה. אחרי שמיקמו את הציוד מתחת לסככה, החלו להסתובב ולחפש
עצים למדורה. הארוחה היתה פשוטה, אבל הם היו רעבים אחרי היום
הארוך והמיוזע ואכלו בתיאבון.
"תגיד," אמרה. "איפה למדת להכין כזאת שקשוקה טובה?"
"במטבח של הגדוד," הוא אמר. "הטבח שלנו, שמעון, לקח עלי
חסות".
"איך באמת הולך לך שם, אולי?" שאלה.
הוא שתק.
"הכל בסדר שם בצבא?"
"לא כל כך."
"מה, קורעים אתכם? האנשים לא בסדר?" שאלה.
אולי שתק. הוא מזג להם תה בכוסות זכוכית קטנות.
"יש שם רס"פ אחד, שממש שונא אותי".
"למה הוא שונא אותך?" שאלה.
הוא הוסיף סוכר לתה וערבב. אחר כך נשף עליו ולגם לגימה קטנה.
"למה הוא שונא אותך, אולי?" אמרה. "תגיד לי".
"זה התחיל בזה שפעם אחת בזמן מטווח הוא אמר לי משהו ואני לא
שמעתי אותו בגלל הפקקים באוזניים. אז הוא צעק עלי - 'שוורץ,
נהיית חרש מרוב יריות?' - ואני עניתי לו - 'לא, המפקד. אני חרש
מבפנים'. ומאז הוא שונא אותי". שי צחקה. זו הייתה תשובה
אופיינית לאולי.
"אחרי זה הוא נתן לי לנקות את כל המבנה של השירותים עם מנקי
אוזניים," אמר אולי.
שי הפסיקה לצחוק.
"המ"פ, דני, הוא דווקא בסדר," המשיך אולי. "הוא נראה לי
אינטליגנט יותר. אבל יוסי, הרס"פ, ממש שונא אותי. כבר הרבה זמן
שהוא מחפש אותי ובגלל זה הוא כמובן מוצא, והוא כל הזמן מטרטר
אותי ומנסה לשבור אותי. השיא היה ביום שלישי שעבר". אולי הפסיק
לרגע. הוא לגם לגימה נוספת ואחר כך המשיך: "הוא תפס אותי מזמזם
לעצמי, בזמן שניקינו את הרובים. זה אפילו לא היה בזמן שמירה".
"מה שרת?" שאלה שי.
"את וויש יו וור היר," אמר אולי.
"אולי זה הפריע לו, ששרת את השיר הזה?" הציעה שי. "אולי הוא
חשב שזה שיר מרדני כזה?" שאלה.
"אנ'לא חושב שהוא עד כדי כך מתוחכם. אנ'לא חושב שהוא מכיר את
השיר הזה כל כך טוב," אמר. "אולי זה נשמע לו מרדני. או שפשוט
עצבן אותו, ששרתי. כל דבר שאני עושה, מעצבן אותו. אם אחרים
שרים, הוא לא עושה להם כלום".
"ומה הוא אמר?" שאלה.
"הוא לא אמר - הוא צעק," אמר אולי. "והוא העמיד אותי לפני כל
הפלוגה ושאג עלי שאני לפלף מזויף ומזוין ושלפחות אני אשיר משהו
טוב כמו זוהר ארגוב, למשל".
"ואז?" שאלה שי.
"ואז הוא הכריח אותי לשיר בקול רם את 'בדד' מול כולם. זאת
אומרת, הוא ניסה להכריח, אבל אני לא הצלחתי לשיר. נעלם לי הקול
מרוב הלם, בושה וכעס. והוא התחיל לצרוח עלי שוב..." הקול של
אולי נשבר מעט, כשדיבר. הוא השתתק ואחר המשיך שוב. "הוא צעק כל
מיני דברים: 'שוורץ, יא אפס, אפילו לשיר אתה לא מצליח!' וכל
מיני דברים. ואז הוא אמר לי- 'אני סופר עד שלוש ואם בשלוש אני
לא שומע את הביצוע הכי יפה שלך ל'פרח בגני', אז אתה תתחרט על
הרגע שנולדת!'"
"ואז?" שאלה שי, מתוחה.
"ואז הוא ספר עד שלוש ואני לא הוצאתי הגה. זה הרס אותו. הפנים
שלו נהיו אדומות לגמרי והוא צרח עלי, המום כולו - 'אתה לא שר?'
ואני עניתי לו - 'אני לא יכול, המפקד! אני לא יכול!'"

קולו של אולי נשבר שוב. הוא בכה עכשיו. בכי חרישי. "מזלי
שבדיוק אז המ"פ עבר שם ואמר לי לרוץ ולחכות לו במפקדה".
"מזלך?" שאלה שי.
"את לא מכירה אותו, שי," אמר אולי. "הוא משוגע. הוא היה יכול
לתת לי עונשים כאלה, שבאמת הייתי מצטער על הרגע שנולדתי בו.
והכי גרוע זה ההשפלות שלו - כמו סכינים בבטן".
"ומה המ"פ עשה?" שאלה.
אולי הניע את כתפו בחוסר מנוחה וניגב את עיניו. "הוא הכניס
אותי אליו למשרד," אמר. "הוא הושיב אותי מולו והתחיל לשאול
אותי כל מיני שאלות על איך אני מסתדר בפלוגה, ומה שלומי וכל
מיני דברים כאלה. הוא כל הזמן קרא לי 'שאול', היית מאמינה? הוא
קרא לי 'שאול', ועוד במלרע ולא במלעיל, כמו שכל האחרים שם קראו
לי. ואני לא יודע למה, אבל כנראה בגלל כל העדינות הזאת שלו
פתאום התחלתי לבכות כמו משוגע. פתאום נזכרתי בנתי ובאיך שהוא
מת, ובכיתי. והוא חיכה בסבלנות בזמן שבכיתי ורק אחרי זה שאל
אותי - 'למה אתה בוכה, שאול?'. אז אמרתי לו שנזכרתי באחי
הגדול, שמת, והוא היה קצת נבוך. כנראה שבתיק האישי שלי, שהוא
החזיק אצלו ביד, לא היה רשום בכלל שנתי מת. אולי בגלל שזה קרה,
כשהייתי בי"ב, ואחרי צו שני והכל. מכל מקום, הוא לא ידע מזה
כלום".

"ומה הוא אמר?" שאלה שי.
"ואז הוא שאל אותי ממה נתי מת. אני לא יודע למה, אבל כמו
אידיוט, במקום להגיד לו שהוא מת ממחלה או משהו כזה, התחלתי
להגיד לו ולצעוק שהצבא הזה הרג אותו, והמדינה הזאת הרגה אותו
וכל זה. אני לא יודע למה אמרתי לו את זה. אני לא חושב שאפילו
חשבתי ככה לפני זה. אולי בגלל שהוא נסע לסאן פרנסיסקו, ברגע
שנהיה לו קשה בארץ, אני לא יודע. אבל זה עדיין לא אומר שהמדינה
הרגה אותו". הוא השתהה מספר רגעים ואחר המשיך: "אמרתי לו גם
שהמדינה שלנו היא כמו מכבש אחד גדול - מספיק שמישהו קצת שונה
וחלש ואז כולם יורדים לחייו, עד שהוא בכלל כבר לא רוצה לחיות
יותר. אני חושב שאמרתי את זה כמה פעמים - מישהו קצת שונה וחלש.
והוא הקשיב לי כל הזמן הזה וראיתי בעיניים שלו שהוא מקשיב.
העיניים שלו היו טובות כאלה, כואבות. הוא לא אמר אף מילה כל
הזמן הזה. רק הקשיב. ואז אחרי שגמרתי לנאום לו את הנאום המפגר
הזה שלי, הוא אמר לי - 'שאול, אני חושב שכדאי שתלך לנוח קצת
עכשיו, ואחר כך נראה מה הלאה'". אולי השתתק. ידיו שיחקו בבקבוק
המים וראשו היה רכון למטה בין כתפיו. שי שתקה גם היא, מחכה.

אולי המשיך: "אז הלכתי לחדר ונכנסתי למיטה. אני חושב שישנתי
קצת, כי כשבאו לקרוא לי, כבר היה אחר הצהריים. המ"פ קרא לי
אליו. אתו בחדר היה המפקד שלי. הם אמרו לי שאני אצא עם כולם
לרגילה. הם אמרו שאחרי הרגילה הם רוצים שאני אלך ואיפגש עם
קב"ן." אולי השתתק. "הם אמרו לי שהם חושבים שאולי כדאי שאני לא
אשרת בקרבי. שאולי קרבי זה יותר מדי בשבילי. הם אמרו לי שעד
הרגילה אני אעבוד עם הרס"ר ולא אשתתף בפעילות השוטפת ושאחרי
הרגילה נראה מה הלאה".
שי שתקה. אולי ניגב את הדמעות שלו. ראשו היה רכון למטה וקשה
היה לה לראות אם הוא עדיין בוכה. היא ניגשה אליו וחיבקה את
כתפיו מאחור.

"אתה יודע," היא אמרה לו. "מה שאמרת למ"פ שלך על זה שהמדינה
הרגה את נתי וכל זה, אתה יודע מה הכי מפריע לי בכל מה שקרה עם
נתי, ואיך שהוא מת?"
"לא," הוא ענה. קולו היה שקט ונדמה שעדיין בכה.
"אני חושבת שמה שהכי הפריע לי במוות של נתי," אמרה. "זה שהוא
לא מת פה, בארץ. זאת אומרת, שלא ראינו אותו בכל התקופה הזו של
הסוף".
"אני יודע," הוא אמר. "בגלל זה הוא קצת כמו מין רוח רפאים
בשבילי. בגלל שאני אפילו לא יכול לדמיין איך הוא היה, לפני
שהוא מת".
"נכון," היא אמרה. "אפילו שדיברנו איתו בטלפון לפני זה. ואפילו
שההורים היו שם וסיפרו לנו איך הוא נראה, זה כאילו לא מספיק
ממשי".
הוא הרים אליה את מבטו וניגב את עיניו. רגע אחד הם פשוט הסתכלו
אחד לתוך עיניו של השני ושתקו. אח"כ היא חייכה והוא חייך אליה
בחזרה.

"בוא," אמרה והושיטה לו את ידה. היא משכה אותו לכיוון האגם ושם
הסירה מעליה את נעליה, גרביה, חולצתה ומכנסיה, עד שנשארה
בחזייה ובתחתונים בלבד. אולי התפשט גם הוא ונכנס אחריה למים.
המים היו קרים. שי חשה בחלוקים הקרירים שבקרקעית ובתנועה השקטה
של המים.
כחול של שמיים וכחול של מים סגרו עליה כמו על צדפה. היא שיקעה
את ראשה במים.
היא הניחה לגופה לצוף ולמחשבותיה לשקוע.
אולי צף לידה, רפוי וקל ועיניו עצומות.
השמש במערב נטתה לשקוע והמים שיקפו את קרניה האחרונות.
שי עצמה את עיניה.
במרחק קראה ציפור רחוקה, אבל היא לא שמעה אותה.
המים ערסלו אותה. היתה דממה.


"לפעמים כשאני בצבא, במסע או סתם באימונים, או בלילה לפני
השינה, אני מדמיין לי בדיוק מצב כזה כמו עכשיו, עם השמש על
הפנים שלי, והרעש של המכוניות שעוברות ליד הכביש, והגלים האלה
של הרוח שלפעמים באים, ואני מרגיש יותר שפוי".