אני רוצה לספר לכם משהו, אבל אל תפסיקו אותי עד שאני גומר.

זה קרה כשהייתי בן תשע או עשר, היינו ארבעה ילדים באותו יום:
אני, שמוליק - שהיה "המנהיג בחבורה", יואל וגדעון. והיה איתי.
אני לא יודע איך זה התחיל, אבל איכשהו התחלנו להציק לו.
איתי היה ילד מתוק. פשוט מתוק. הוא היה מקסים. בזמן שאנחנו
התחלנו להתבגר ולהיאבק עם העולם, הוא נשאר עדיין כזה תמים, לא
היה בו רוע. אבל אז לא חשבנו שהוא מתוק. אז שנאנו אותו כי הוא
היה שונה מאיתנו. זאת לא הייתה ממש שנאה, אבל לא הבנו אותו,
וזה הציק לנו. ואני לא זוכר איך התחלנו להציק לו, או מי התחיל,
אבל הסיטואציה הייתה שם.
בהתחלה רצינו רק לעצבן אותו, שיראה סימני אנושיות, אבל הוא רק
היה עצוב נורא ושאל אותנו למה אנחנו עושים את זה? ואנחנו
המשכנו - כי רצינו שיגיב, שיילחם! אבל כל מה שראינו בעיניים
שלו היה כאב ופליאה וצער. למה?
ומשהו יצא משליטה. זה לא קרה כמו שציפינו. הוא לא שיחק את
המשחק. ומצאנו את עצמנו במערבולת, מנסים להשתלט על הדבר הזה
שברח לנו מהידיים וכבר לא היה משחק.
והייתה אימה. היינו מלאי אימה. והצחוקים וההקנטות שלנו היו
חדים ומפוחדים. ומתישהו התחילה השנאה. למה הוא מתנהג ככה? למה
הוא לא יכול להיות כמו כולם? שנאנו אותו שהביא אותנו למצב הזה,
מאלץ אותנו להתמודד עם דברים שילדים כמונו לא בנויים להתמודד
איתם.

לא, אל תרחמו עלי! אני מנסה לספר לכם משהו. תקשיבו לי. אני לא
זקוק לחמלה שלכם, אני לא הקורבן פה!  איתי הקורבן.
באותו רגע היה צריך לעשות שם סטופ! שמישהו יתערב ויפסיק את זה,
כי אנחנו לא יכולנו. אבל אף אחד לא היה שם, והשנאה והכעס רק
גברו וגברו, וההצקות נעשו חריפות יותר. ומתישהו התחלנו לזרוק
עליו אבנים. בהתחלה חלש, ורק לרגליים, מסוחררים משבירת הטאבו,
מעשיית הדבר האסור, וכשראינו שהוא לא מגיב - חזק יותר.
והוא רק התיישב ובכה. הוא אפילו לא ניסה לברוח! הוא רק ישב שם,
סופג את האבנים שלנו. ואני זוכר שהייתי אז על סף קריסה. אם זה
היה ממשיך עוד קצת, הייתי מתמוטט. אבל זה לא מה שקרה. מה שקרה
זה שיואל מרוב אימה וכעס זרק אבן חזקה ופגע בראשו. ואיתי צנח
למטה. בדממה. ודממה של דם התחילה להתפשט מראשו. היינו המומים!
הסתכלנו עליו, עוד לא קולטים מה עשינו. היינו בשוק! כל אחד
קיבל את זה באופן שונה. שמוליק התחיל לבכות ולהסתובב כמו ילד
קטן. מי שהיינו רגילים לראות כל כך בטוח בעצמו, ומלא עוצמה -
בכה כמו תינוק. וזה מה שהיינו - תינוקות!
יואל היה סהרורי. כשהתחיל להבין מה עשה התחיל לגמגם ולהגיד: זה
לא אני... ואז הצביע עלי וצעק - אתה!!! אתה עשית את זה! אתה!
ואני עמדתי שם וראיתי את הבהלה בפנים שלו. והייתי בהלם.
התרוקנתי מכל מחשבה חוץ מהתדהמה וההרגשה שמשהו נורא קרה.
נאטמתי. שמעתי אותו קופץ מסביבי, מצביע עלי וצועק, והבנתי גם
מה שהוא אומר, אבל זה לא נגע אלי. פשוט נאטמתי. הייתי שם ולא
הייתי שם באותו זמן. היחיד שפעל היה גדעון, שברגע שהבין מה
קרה, רץ לקרוא לעזרה.
אני בטוח שזה השפיע חזק על כל אחד מאיתנו. מה קרה לאיתי אני לא
יודע. הוא לא מת, אבל אחרי המקרה ההורים שלו עברו למקום אחר,
ולא ראינו אותו יותר.

יואל קיבל את זה הכי קשה מארבעתנו, אני בטוח. הוא נהיה פרא
אדם. הצורה היחידה שידע להתמודד עם המשמעות הנוראה הזאת של מה
שקרה הייתה להתקיף את כל העולם. עכשיו אני ממש מעריך אותו, אבל
אז הוא היה נפש אבודה - של ילד שמשהו בו נשבר. ורק יותר מאוחר
צמח בו חוזק... חוזק מוסרי. אף על פי שאני לא בדיוק יודע
להגדיר מה זה מוסר, אבל עכשיו יש בו מין חוסן.
אני יודע שאף פעם אני לא אשכח את זה. זה נשאר בי כצלקת. ואני
גם לא רוצה לשכוח את זה! הפחד הכי גדול שלי הוא מה קרה לאיתי
אחר כך. לא מהבחינה הגופנית, כי ממנה הוא יצא בסדר, אלא
מהבחינה הנפשית. אני מתפלל שלא הרגנו את החלק הזה שבו שהפך
אותו לכל כך מיוחד. אני מקווה שלא הפכנו אותו לחשדן ומפוחד
כלפי העולם. זהו! זה מה שהיה בו! לא היה לו פחד כלפי העולם!
הוא הסתובב בלי פחד או שנאה. מהבחינה הזאת אנחנו רוצחים. אבל
אי הידיעה הזאת! ירינו ירייה, ואנחנו לא יודעים אם האדם מת או
לא.
וגם אף פעם לא נדע.