פתאום הוא בא ומתחכך ברגלה. איך הוא ידע? היא מופתעת קצת
ומרימה את גור החתולים הזעיר. מחייכת אליו חיוך דק ומאמצת אותו
אל ליבה. וזאת ההתחלה. כך נפגשו אנה וחתוליו. והיא עוטפת אותו
אל חיקה, מאמצת אותו אל ליבה, והוא מיילל ניהום רפה של זה
שאזלו כוחותיו והגיע לחוף מבטחים ברגע האחרון.
הגוף הזעיר הרזה בין זרועותיה, שואב חיים מחיבוקה, מנשימתה
הלחה. ולאט לאט הוא נענה לליטופיה בהרמת ראש רפה. לאחר מכן הוא
נדחף אל השד, מגשש אחר הפטמה שמאחורי החולצה. עוצם עיניים,
והוא שוב גור החתולים הקטן שהיה לפני שנתלש מאימו ונשטף אל
העולם. והיא לא מוטרדת. מקסימה אותה המחווה, האמון העיוור שהוא
נותן בה. איפה אמא שלך? היא שואלת אותו, ויניקותיו נעשות
קצובות יותר.
היא לוקחת אותו לסמטה צדדית, בין השיחים, ושם מפשילה את כתפיית
חולצתה, פותחת את חזייתה ומשחררת אליו שד לבן. היא מלטפת אותו
במבטיה בזמן שהוא נועץ בה את שיניו הקטנות, החדות, יונק
באיטיות. שדה ריק, אך אין זה משנה להם, לגור שמצא את אימו,
ולנערה שחווה לראשונה את תחושת ההנקה. אל תדאג חתולי, אני אדאג
לך, היא מלחשת אליו. מחזירה את חולצתה וחוזרת איתו לביתה.
הוא הצליח להשכיח ממנה. בזמן שהייתה זקוקה לרחמים ותמיכה מצאה
מישהו יותר מסכן ממנה להישקע בו. כבר נמאס לה לחשוב עליו, אבל
היא מאוהבת, וזה חורט בה ומטלטל אותה ימין ושמאל.

היא נכנסת לביתה ומתחמקת לחדרה. אימה שואלת אותה לשלומה מן
המטבח. אימה לא צריכה לראות אותה בשביל לדעת שזו היא. אנה
ממלמלת שהיא בסדר וסוגרת את הדלת אחריה - לחדרה הפרטי. שם היא
מתיישבת על מיטתה עם החתול ושואלת אותו - מה נעשה אתך חתוליו?
היא מנסה להניח אותו על המיטה, אך הוא נצמד אליה ומושך
בציפורניו את חולצתה. היא מנתקת בעדינות את כפותיו, מניחה אותו
ומעבירה עליו יד מרגיעה לפני שהיא יוצאת למלא לו קערית חלב.
אנה מנסה להתחמק מאימה, אך זו מבחינה בקערית ושואלת אותה לגבי
כך. "הבאתי חתול", היא אומרת ומסתובבת אל חדרה. "חתול? מאיפה?"
"מצאתי אותו". "הבאת חתול מהרחוב?! מה פתאום את עושה דבר כזה?
לכי תדעי איזה מחלות יש לו". אנה מסתובבת אליה בקוצר רוח -
"אין לו שום מחלות! והוא החתול שלי, ואני אחליט אם לגדל אותו".
היא נכנסת לחדרה נסערת, וטורקת אחריה את הדלת. החלב שבידה כמעט
נשפך. ומאחורי הדלת אימה ממשיכה: "שאני לא אראה אותו מסתובב
בבית, ומחר את לוקחת אותו לוטרינר, או שאני מעיפה אותו מכאן!"
"את לא תעיפי מכאן אף אחד!" אנה צועקת עליה בחזרה.
אימה של אנה לא כועסת על כך שביתה הביאה חתול הביתה. היא כועסת
משום שלא שאלה אותה על כך לפני זה. אם הייתה מבקשת ממנה, קרוב
לוודאי שהייתה עונה בשלילה, אך מתרצה לאחר מכן. אך אנה לא
תכננה להביא חתול לפני שפגשה את חתוליו. דברים קורים ומתגלגלים
מעצמם.
אנה מניחה את הצלוחית ופונה לחבק את החתול שנבהל מהצעקות, שיתן
לה נחמה. ששש... הכל בסדר, היא לוחשת אליו וטומנת את פניה
בפרוותו. אני לא אתן לאף אחד לקחת אותך מפה. לאחר מכן היא
מרימה ומניחה אותו ליד הקערית.

היא עמדה בכיתה, והוא היה מרחק נגיעה - מאחורי השולחן. "ערן" -
היא קראה אליו, ומיד השפילה את עיניה, "הספקת לרשום מה שהמורה
אמרה?" שאלה אותו במשפט שהכינה מראש, מציצה אליו בלב דופק.
"לא, היא קראה נורא מהר. חצי מהכיתה לא הצליחה להעתיק", התלונן
ערן. "כן", היא נשפה את המילה בחיוך שפרץ מהקלה ואי נוחות
ביחד, "היא בטח כבר רצתה לגמור את השיעור הזה יותר מאיתנו".
ובאומרה זאת שלחה יד קפוצה על השולחן. "לא, אין סיכוי שיותר
מאיתנו", חייך ערן ושבר את המתח. ואז ראתה אנה את ידה שעמדה על
השולחן, על כריות האצבעות, ובשניה של שקט שעברה ביניהם התקשתה
ידה ועמדה כמו עכביש מאובן, אך היא לא יכלה למשוך אותה משם.
ידה השניה נשארה משולבת על חזה, והיא חיזקה את חיבוקה סביב
עצמה, אך לא יכלה למשוך את ידה מהשולחן ולכן יישרה במאמץ את
אצבעותיה, מחליקה אותן לתנוחה רכה יותר (קח אותה! קח אותה
כבר!!!). "טוב, תשאלי את שירי, נראה לי שהיא הספיקה להעתיק...
ביי, אני צריך ללכת לשיעור כימייה". - "ביי..." (על מה הוא
מדבר? למה הוא לא לקח אותה? למה הוא מענה אותי ככה?) מאוחר
יותר היא שבה לביתה, חושבת על ערן, אם הוא יודע שהיא אוהבת
אותו, אם הוא מרגיש משהו כלפיה, ואז פגשה את חתוליו.

אחרי שבוע ידע כל בית הספר על החתול של אנה. ביום שעבר לאחר
שמצאה אותו, לקחה אותו איתה לכיתה מוחבא בתוך מנשא תינוקות
ששימש בעבר את אימה. כמובן שהדבר התגלה כבר בשיעור הראשון,
ואנה נשלחה למנהל שהסביר לה שמקומם של חיות מחמד הוא בבית ולא
בכיתה. אך זה לא מנע ממנה להביא את החתול גם למחרת - פשוט משום
שעדיין לא סידרה לו פינה בחדרה. ואחרי שהפצירה במנהל, הסכים
שתמשיך ללמוד עם החתול, אבל רק היום! מחר את משאירה את החתול
בבית, או שאת נשארת איתו שם! אנה הבטיחה ויצאה מחדרו מאושרת
מחבקת את החתול.

והיא חוזרת לשגרת יומה. החתול גדל, והיא ממשיכה להיאבק בבית
הספר. מסתכלת על ערן וחופנת את חלומותיה. וכשהיא חוזרת לביתה,
היא מושיבה את חתוליו על הברכיים ומספרת לו הכל. אבל הוא כאילו
לא מקשיב. עסוק בלגרגר ולהתחכך בידיה. אני יפה, חתוליו, נכון?
ואני נחמדה, נכון? ואני חכמה... (אז למה הוא לא רוצה בי?).
ולפעמים היא עומדת על ברכיה, כשהחתול בין רגליה, ומחככת את
ערוותה בגבו, נשענת בידיה על הקיר, או על מסעד המיטה. לאחר מכן
היא מלאה חרטה. מדי פעם שואלים אותה בכיתה - מה עם החתול? בסדר
- היא עונה קצת בעצב, כי החתול מזכיר לה את ערן.
באחד השיעורים הביטה בו, בוכה על אי יכולתה לגשת אליו, על
שיתוקה, וכתבה את השורות הבאות:

פעם הייתי ורד. ורד לבן. צומחת באיטיות מרגיעה, נמהרת. פראות
תמימה. לוע פורחת של הר געש מתפרץ. במערבולת של תום הסתובבתי
בעולם. מטביעה את חותמי באצבעות דקיקות, מקפצות על ליבות
האנשים, משאירות אדוות של חום ותדהמה בקרבם. צורבות בבשר.
תדהמה על מה שאיבדו במשך השנים. על הפשטות המרגיזה. על מה שאני
איבדתי במשך השנים.
הר הגעש סתם את לועו והייתי סלע מתפרץ. בערתי מבפנים. נשפכתי
במורדותי, מבעבעת וגופריתית במעלה גרוני, והקרום התעבה.
נאטמתי מבחוץ. פני כמסכה, נזכרת בילדה שהייתי. קינאתי באותה
ילדה קטנה. באותו פרח צוחק. איך היא יכולה להרשות לעצמה? מה -
היא לא יודעת שאסור? איך היא מעזה? בעצם זה מותר. זה מותר רק
לילדים קטנים. ואני קינאתי. וכאבתי. ושנאתי. וריחמתי. וכעסתי.
כעסתי. ונדמתי.
אני ורד אדום. אני ורד אדום סגור. מאיים להתפוצץ. שפוך אותי
במורדותיך.

ואחרי שכתבה אותן, ראתה שזהו שיר בכיה על אובדן עצמי, יותר
מאשר שיר אהבה. שיר קריאה לעזרה. והיא שאלה את עצמה, אם היא
באמת חושבת שאיתו תהיה חופשיה. והתשובה הייתה כן. איתו תהיה
חופשיה. אבל אם היא כל כך לחוצה לידו, איך תהיה חופשיה? אם הוא
יהיה שלי, אהיה מאושרת והשמחה תשחרר אותי - ענתה לעצמה.
היא גם הכירה את התיאוריות האומרות שבגיל הנעורים מתאהבים במי
שאי אפשר להשיג - ושנאה אותן. בעידן האדם הקדמון, כבר היה לי
ילד - הייתה אומרת לעצמה במין חצי נחמה מוזרה. אבל כמה שניסתה
לשכנע את עצמה בבגרותה ובכוחה - לא יכלה לגשת אל אליו. רק
המחשבה על כך האיצה את דפיקות ליבה. וכשכבר התכוונה לעשות
משהו, נבלעה נשמתה והיא התכסתה זיעה. ואז הייתה נשארת זמן רב
המומה, מאשימה את עצמה על פחדנותה.

ואז חתוליו חלה. הוא איבד את התאבון, ונראה עייף כל הזמן, אז
אנה ואימה לקחו אותו לוטרינר. הוטרינר בדק אותו, שאל אותן כמה
זמן הוא מתנהג ככה, מישש את השלפוחית בבטנו, והודיע להן שהוא
חולה בסרטן. "סרטן? אבל אנשים חולים בסרטן, לא חתולים", אנה
זעקה. "לא, גם חתולים חולים", ענה הוטרינר. "ומה מצבו?" -
התערבה אימה. "לצערי הגידול התפתח יותר מדי, ולא נותר לו זמן
רב לחיות". "אבל אי אפשר לטפל בו?" התפרצה אנה. "אם הגידול היה
בשלב יותר מוקדם, היה אפשר לנתח אותו ולהוציא את הגידול החוצה,
אבל במצב כרגע אי אפשר לעשות כלום. מתי שחיית מחמד חולה בסרטן,
בדרך כלל... (הוטרינר חיפש את המונח הנכון במקום "זה הסוף
שלה"), היא כבר לא יוצאת מזה", השלים בסיפוק.
"ומה בכל זאת אפשר לעשות?" שאלה אימה בעוד אנה נאחזת בכתפה
ומפנה את ראשה הצידה. "אני יכול לתת לכם זריקות של משככי כאבים
בשבילו, אבל הן מאוד יקרות". "כמה?" "20 שקל לזריקה, והוא
יצטרך שתי זריקות ביום". "וכמה זמן נשאר לו?" אנה כיווצה את
אחיזתה בכתפה של אימה. "קשה להגיד, אולי שבועיים, אולי שלושה
חודשים".
הוטרינר ביקש לדבר עם אימה של אנה לבד לרגע ואמר לה שהדבר הטוב
ביותר לעשות במקרה כזה הוא לתת לחתול זריקת הרדמה. הרי הסבל של
החתול הוא מחזה נורא לילדה ועדיף שתזכור אותו כמו שהוא עכשיו,
ולא בגסיסתו. - "אנה לעולם לא תסכים להמית את החתול". - "אז
תגידי לה שאתם מעבירים אותו לפנסיון לחתולים". וזה מה שהיא
עשתה, כשהיא משכנעת את אנה ששם יהיה הכי טוב בשבילו. ואנה -
האמינה, לא האמינה, נתנה לעצמה להאמין. אבל המשיכה להתאבל על
החתול ולהאשים את עצמה, שכן אף פעם לא לקחה אותו לוטרינר.

שבוע לאחר מכן נסעה באוטובוס העירוני, וכבר הספיקה לשכוח קצת
מהחתול, כשערן עלה. הוא חייך אליה להכרה, מניד את ראשו,
והתיישב מולה, אולי מתוך נימוס, אולי כי המקום מולה היה פנוי
וקרוב לדלת. היא חייכה אליו בחזרה בקושי והרגישה איך פעימות
ליבה מתחזקות ונשימתה נעתקת. היא הסתכלה אל החלון במצוקה,
וכיווצה את מצחה בניסיון לחשוב מה להגיד. הוא פירש בטעות שהיא
מודאגת ממשהו. קרה משהו? הוא שאל. היא פתחה את פיה וסגרה אותו,
נמנעת ממבטו. מה המצב אנה? גם הוא חיפש נושא לשיחה ונזכר בהקלה
בחתול שלה. מה עם החתול שלך? ואז אנה פרצה בבכי. הצער על
חתוליו הצטרף ללחץ שחשה עם ערן, והסכר נפל בהרגשת פורקן. "הוא
מת!" יללה אנה. "או!" נאנח ערן ועבר לצידה לחבק אותה. היא טמנה
את ראשה בין זרועותיו והתיפחה. ערן ליטף את ראשה והרגיש את
הזרם שמעבירה אליו הנערה הרועדת בין זרועותיו, ומשהו נרעד גם
בו. היא המשיכה לספר לו על החתול, מתעלמת מהמצב בו הם נמצאים.
מתנחמת בזרועותיו. הוא חיבק אותה, ורצה רק דבר אחד - להגן
עליה. פתאום היא היתה הדבר היפה ביותר והעדין ביותר בעולם.

כעבור זמן היא שמה לב שתיכף מגיעה התחנה ליד ביתה. "אני צריכה
לרדת", אמרה בפרצוף של "חבל שנגמר". "או קיי", חייך. "איפה אתה
צריך לרדת?" "נסעתי אל חבר שלי, אבל כבר עברה התחנה שהייתי
אמור לרדת בה", אמר קצת באי נוחות. "...אז אין לך מה להישאר על
האוטובוס. תרד ואני אראה לך איפה התחנה לצד השני". - "טוב".
הם ירדו והיא חיכתה איתו בתחנה השניה, והם קבעו להיפגש מחר.