אחי נטרפה דעתו בשנה שעברה. הוא האדם היחיד שאני מכיר שהשתגע
מתוך אידיאולוגיה. לפני שהשתגע היה בחור שקט ורציני, ואחרי
שהשתגע נהיה אילם ועצוב.
אני משתהה כדי למצוא את המילים. הן נחבאות וצריך לחרוש שדות
שלמים כדי למצאן. הן דבוקות בסלע ועלי לחצוב את דרכי כדי
לאספן. ואז עלי לברור היטב את האבנים הטובות, ולעיתים להשליך
מילים שכבר אספתי. אני עדיין מהלך סביב הסיפור ומחפש פרצה
שדרכה אוכל להתחילו.

לפני שהשתגע כתב אחי ספר שירים. הספר נקרא "טיפות קדושות". את
שיר הנושא אינני יכול לכתוב כאן, אך הוא מדבר על קדושת המילים,
שהשימוש החוזר בהן מבטל את ערכן. מאז החל לדבר פחות ופחות.
היינו הולכים ברחוב והוא היה אומר לי "רואה את הבחורות האלה?"
והיה מצביע על חבורת בנות צוחקות בבית קפה. "על מה הן מרכלות?
במקום לדבר על נושאים חשובים הן מבזות את עצמן." "אסור כבר
לדבר סמול טוק?" שאלתי אותו. "מה זה סמול טוק? אלה דיבורים
קטנים. מיותרים. מבזים את המילים שהם מורכבים מהן." "אז מה -
עדיף להיות סר וזועף כמוך? לפחות נראה שהן נהנות."
הוא הרהר זמן מה לפני שענה לי. "צחוק כזה הוא לא אמיתי. הוא לא
נובע משמחה או מאושר.
הוא נובע מריקנות." לא הסכמתי איתו. ניסיתי להראות לו את
היתרונות שבקלילות, אך הוא קטע אותי.
"זאת לא קלילות. זאת דלות. קלילות היא ריצה בשדה. פרפרים. חוסר
מחויבות." "ובכל זאת, מי אתה חושב שיותר מאושר? אתה או הן?"
ניסיתי. "אושר זה לא הכל בחיים. חוץ מזה אינני בטוח שהרכילות
מוסיפה להן אושר."
מאז שהוציא את ספר השירים הלכה והשתנתה שפת דיבורו. היא נדמתה
לשירתו עד שהפכה לה. מזה זמן רב שאחי מדבר רק בשירים. במשך
חודשים ראיתי את הסבל על פניו גובר. הוא היה מסתגר בחדרו. נמנע
מאנשים. הורינו ראו מה קורה לו ולא הבינו. הם הפצירו בו להיפתח
ולהתנער מן הכבדות ששקע בה, אך הוא דחה אותם בסבלנות עצורה
שהלכה ופקעה עד שהתפרץ ופסק עליהם לעזוב אותו במנוחה ולא לפנות
אליו יותר. הוא כמובן לא הצליח לסלקם מעליו, אך מעתה היה נוטר
וסונט בהם כל פעם שפנו אליו. אל הצעותיהם להפגישו עם פסיכולוג
התייחס בזלזול, וטען שהוא לא צריך מישהו אחר שיגיד לו איך הוא
מרגיש, ושהבעיה אינה בו אלא בחברה שאוכלת את עצמה. לא הבנתי
בדיוק למה התכוון כשאמר זאת, אך מה שראיתי היה אותו נאכל מדי
יום ביומו. ביום היה נועל את עצמו בחדר, ובלילה יוצא ממאורתו
ונוסע לשוטט. הוא החל לסלוד מדיבור וטען שאם אנשים הוי חושבים
לפני שהם מדברים, העולם היה טוב יותר. (לא רק נראה טוב יותר,
אלא טוב יותר.) "את מה שנאמר לא ניתן לבטל. השפעתו על מהלך
הדברים היא בלתי נמנעת, תהיה מה שתהיה. כמו כל דבר שאנחנו
עושים, אך משפטים הם הדבר שאנחנו יוצרים בתדירות הגבוהה
ביותר." לשווא ניסיתי להסביר לו שלמילים אין את החשיבות שהוא
מייחס להן, ושאנחנו צריכים אותן לפעילות תקינה של היום יום.
פעם אחת אפילו צעקתי עליו שהמילים הן רק אמצעי. אמצעי שהאדם
המציא בשביל להשתמש בו. ושלמילים לא כואב כשאומרים אותן, ולא
משנה כמה פעמים. שזה מטומטם ומיותר לחשוב שנה שלמה לפני כל
משפט, ושהוא פוגע רק בעצמו. הדרך בה הוא מתייחס למילים העצימה
את עלבונו, והוא ישא אותו במשך שבועות. מאז עלי להיזהר בכל מלה
שאני אומר במחיצתו.
לפני שאושפז הצעתי לו לצאת איתי לטיול משותף בצפון. אלה היו
ימים בהם ראיתי אותו מחייך לראשונה מזה חודשים. במהלך הטיול
קרה דבר מוזר. כשראינו ישראלים הוא ברח מהם כמו מאש,
אך כשנתקלנו בזוג תיירים צרפתיים שלא דיברו מלה אנגלית -
התחברנו ושהינו איתם מספר שעות.
אז ראיתי כמה הוא עורג לחברה אנושית. כמה היא חסרה לו. כששאלתי
אותו על כך הוא ענה שזה מן הסתם משום שהוא לא מבין צרפתית, ולא
יכול לשפוט אותם. "אז מדוע אתה לא יכול שלא לשפוט אנשים שאתה
כן מבין?" "הצרימה. הצרימה מכאיבה לאוזניי." הבטתי בו כלוא
בכלא שהוא עצמו יצר. "אז למה שלא תטייל בארצות שאתה לא דובר את
השפה שלהן?" הצעתי לו, אך הוא חייך אלי בהשלמה עייפה ושאל
"ואיך אממנו? הרי אינני יכול לטייל לעד." כשחזרנו לקח אותי
לאחד משיטוטיו הליליים. נכנסנו למכונית והוא נהג מחוץ לעיר.
כשפסק שאון הכרך הגענו אל שדה חיטה. הוא יצא מהמכונית ופסע
פנימה. "תקשיב. - תקשיב לטבע. תריח אותו." זו הייתה עונת הקציר
וריח חמוץ עמד באוויר. "אז אולי זה הפתרון בשבילך. תקים חווה
מבודדת בדרום." "לא אשרוד. אין לי הידע, הניסיון או הכוחות
הדרושים לכך." מתשובתו הבנתי שכבר חשב על כך. מאוחר יותר כבר
הפסקתי לנסות ולמצוא לו פתרונות.
אינני בטוח כלל שיש כאלה. למעשה אני כמעט בטוח שעד שלא ישתנה,
לא יוכל לשנות את חייו.
שלושה שבועות אחרי ששיתף אותי בסוד שיטוטיו אשפזו אותו בבית
משוגעים. אין מילים קלות לבית משוגעים. "בית חולים לחולי נפש",
"מוסד רפואי ללוקים בנפשם" - כל אלה רק תיאורים שבאים להסתיר
את המציאות שקורת שם. כשהורינו שלחו אותו להסתכלות פסיכיאטרית
כפויה, הם סברו שהם עוזרים לו. ואולי הם עזרו, אולי בית
המשוגעים הוא המקום היחיד שיבול לעזור לו.
בכל מקרה, אחי לא יכל לסבול את דיבורי הפסיכולוג וכמעט שהכה
אותו. משום כך הפסיכולוג קבע שהוא אינו יציב בנפשו, ומסכן את
שלום הציבור. מה שנכון, אך לא מדויק. בחודשים הבאים ראיתי אותו
מאבד צלם אנוש מרוב חומרים שניסו עליו - כיוון שכלום לא עבד,
כי הבעיה שלו היא אידיאולוגית ולא כימית. לבסוף, אחרי שניסו
עליו את כל קשת התרופות, הם חדלו לסמם אותו. משאושפז הקפדתי
לבקרו. רוב הזמן היה בוהה בעיניים ריקות. אך כשדיבר היה מפריח
פרחים. עם הזמן כשהשתפר מצבו ביקש ממני להביא לו ספרים. "הבא
לי מחרוזת פנינים." היה אומר, ואני הייתי הולך לחפש את יצירות
המופת של הספרות. ואז אחרי שהבאתי לו את שללי, היה קורא, ולרוב
אחרי מספר עמודים מחמיץ פנים ומודיע לי ש"הפנינים מזויפות!".
לעומת זאת, כשהיה מוצא דבר מה שאהוב עליו, היו נקוות דמעות
בעיניו.
דבריו היו מעטים, אך כה חזקים, שהחלטתי לאספם לספר. את דבר
הספר גיליתי לו רק אחרי שפורסם. עטפתי את הספר והגשתי לו
כמתנה. לא יכולתי לשער את תגובתו. המבטים שהתחלפו על פניו לאחר
שפתח את העטיפה. חוסר האמון, שהתחלף בכעס ועלבון ופגיעה. הוא
הסתכל בי כעל מי שתקע סכין בלבו. ואני - ניסיתי להתנצל, אך הוא
כבר הלך, משאיר אותי המום ואכול רגשות אשם. מאז הוא מסרב לדבר
איתי, או אפילו לראותני.
אחי, תסלח לי? לא התכוונתי לפגוע בך. רציתי לשמח אותך. לא
הסכמת לראותני, ולכן כתבתי
את המכתב הזה בחרוק שיניים, ובחנתי כל מלה שבו כדי שתקרא אותו
עד סופו. אנא סלח לי.



טיפות קדושות נוגעות בדף עלה תאנה צהוב
מלטפות במקצב פועם של הלב האלוהי.
ויקנאו האלילים וימטירו ממטרים מעשה ידיהם הגאות.
ותגעש הארץ ויגאה הים בסחף ושטפונות.
ותוחרש נגינת הטיפות משאון הגשם השוטף,
הסוחף ועוקר את עץ התאנה.
ויחלוף זמן רב עד אשר תבוש הארץ מיהירות האלילים
לקליטת זרעים חדשים.