לילך פגשה את זאב, כשחזרה מבית הספר. היא ראתה שני אנשים
משחקים שש-בש, יושבים על שני שרפרפים על המדרכה שלפני בית
וביניהם שולחן קטן, ונמשכה לרעש של הקוביות. "תן לי שבע, תן לי
שבע." אמר האיש, שישב מימין ורכן קדימה על השרפרף הקטן. היו לו
זיפים ארוכים, שכיסו את כל פניו, וכשזרק את הקוביות, כל גופו
נע קדימה - כאילו היה מעניק להן תנופה. "איייייי, כמעט!" הוא
אמר וכיווץ בכך את פניו בהחמצה. לילך הסתכלה בו בפליאה של
ילדים. הייתה בו עוצמה מסוימת, שריתקה אותה מהרגע הראשון. הוא
שם לב לכך ופנה אליה, "ילדה, באת להביא לי מזל?" שאל בזמן
שהשני שיחק. הוא לקח את הקוביות שנעלמו בתוך ידו הגדולה, הושיט
אותה אליה ואמר לה "בואי, תעשי פו". היא המשיכה להסתכל בו
לשניה, ואז רצה אליו בצעדים קטנים, נשפה ומיד התיישרה. זאב זרק
את הקוביות וצעק "יש!". וגם היא פלטה "יש" קטן ושמחה, למרות
שלא הבינה כלום בשש-בש. "בואי, שבי כאן." טפח זאב על ירכו,
אחרי ששיחק. "התחלת לאסוף ילדות ברחוב?" שאל אותו השני במרמור.
"זאת לא ילדה," אמר זאב והסתכל על לילך, "זאת מלאך." הוא שם יד
סביב המותן שלה והיא התישבה על הברך שלו, מלאת גאווה עצמית ממה
שאמר. "בואי, תעשי פו", הוא הושיט לה את היד.
ככה הם שיחקו כמה משחקים כמעט בלי לדבר ביניהם, כשזאב אף פעם
לא נתן לה לזרוק, אבל תמיד הגיש לה את היד, והיא חיכתה כל פעם
לרגע הזה - לנשוף עליה. "יאללה, תן ת'כסף!" קרא זאב אל השני -
שהוציא בלי רצון ארנק ושלף מתוכו כמה שטרות. "תלמד להפסיד
בכבוד!". "כן... כן..." מלמל השני וקם מצוברח עם לוח השש-בש
מקופל ביד. עכשיו הפנה זאב את תשומת לבו אל לילך. "ילדה, איך
קוראים לך?". "לילך." ענתה בקול דק. "בת כמה את, לילך?" שאל.
"בת שמונה."
"לילך, אני זאב. מגיעה לך מתנה. רוצה גלידה?". לילך הנהנה.
"בואי, אני אקנה לך גלידה משהו דה-לוקס!" הוא קנה שני גביעי
גלידה ענקיים לשניהם ושאל אותה עוד כמה שאלות כמו איפה היא גרה
ומה היא אוהבת ללמוד, בזמן שהם חיסלו את הגלידה. אחר כך הוא
אמר לה, "יאללה, לכי הביתה. ההורים שלך בטח כבר אוטוטו מצלצלים
למשטרה. אם הם שואלים, אז תגידי ששיחקת עם איזה כלב או משהו,
שלא ידאגו. אוקיי?". היא הקשיבה לו בתשומת לב, הנהנה ומיהרה
הביתה.
בביתה הוריה לא דאגו לה, מכיוון ששניהם עוד לא שבו מהעבודה.
שניהם עובדים עד שעה מאוחרת, וששת ילדיהם דואגים אחד לשני.
לכן, מי ששמה לב, שחזרה מאוחר - הייתה שני, שגדולה ממנה
בשנתיים. שני שאלה אותה איפה הייתה, אבל לילך לא הייתה מוכנה
לגלות לה. שני גם איימה עליה שתספר להורים, אבל לילך ידעה שזה
איום סרק. לפעמים לילך הייתה רוצה שיהיו לה פחות אחים, אבל
כשהיא חושבת כזאת מחשבה- היא מייד מבטלת אותה ומתחרטת, כי פחות
אחים - זה אומר לוותר על מישהו, ולילך לא יכולה לוותר על מישהו
מהאחים שלה. אבל בגלל כל המהומה בבית שלה - אף פעם אין לה רגע
פנוי, אף על פי שזה בית גדול עם שתי קומות. ולהורים שלה, שגם
ככה חוזרים מאוחר - אף פעם אין זמן בשבילה. אז לילך המציאה
לעצמה כל מיני דרכים לשמור על פרטיות. כשהיא רוצה לחשוב על כל
מיני דברים בלי שיפריעו לה, היא לוקחת איזה ספר ובוהה בו בלי
לקרוא את המילים, או שהיא עושה את עצמה ישנה, או שהיא מסתגרת
בשירותים. למרות כל אלה, במשפחה עדיין קוראים לה ישנונית
וחולמנית.
באותו יום היא הייתה נסערת מאוד ממה שקרה, והייתה מוכרחה לעבד
את מה שעבר עליה. אז היא לקחה ספר - "אגדות האחים גרים", וישבה
על המיטה לחשוב. אבל היא לא ממש הסתכלה על הספר, ושני, שגרה
איתה באותו חדר, שמה לב לזה. "את בכלל קוראת את הספר? כבר חצי
שעה את באותו עמוד." "אז מה? מה אכפת לך?" היא ניסתה לחזור
לספר ולמחשבות שלה, אבל שני הסתכלה עליה והיא לא יכלה להתרכז
בכלום. "אוווווף!!!" היא סגרה את הספר ויצאה מהחדר. היא התלבטה
לאן ללכת, והחליטה לשחק במחשב. היא התיישבה מול המחשב והפעילה
משחק, אבל תוך שתי דקות בא לירן - אחיה בן ה- ½11 עם חבר שלו,
וגירש אותה. "זוזי, אני הייתי כאן קודם." "לא נכון! אני תפסתי
לפניך." "לא מעניין אותי! אנחנו שיחקנו כאן ורק הלכנו לרגע
לחדר שלי." "שקרן! בכלל לא שיחקתם כאן." אבל זה לא עזר לה, כי
הוא דחף אותה מהכסא. "אאאאהההה! אתה בכלל לא פייר!!!" היא הלכה
מרוגזת לטלוויזיה, אבל שם הסתכל אחיה רן בן ה- 15. היא עמדה
לרגע במקום, לא יודעת מה לעשות, והחליטה ללכת למקרר לקחת איזה
ארטיק. אבל ברגע שפתחה את המקרר, רן קרא אליה "לילך, חכי
לארוחת ערב!". היא סגרה בחבטה את המקרר וצעקה "אוווווווף! אני
רוצה להיות לבד!!!". מהצעקה שלה - טלי אחותה הקטנה בת ה- 3,
ששיחקה בסלון, התחילה לבכות. "תראי מה עשית!" גער בה רן. אשמה
ופגועה היא רצה לחדר האמבטיה, כשהדמעות מתחילות למלא את עיניה,
אבל גם שם היה אחד האחים שלה, אז היא נאלצה ללכת לשירותים
השניים הקטנים ולמרר על האסלה.
"זה לא פייר! זה לא פייר!" היא ייללה במשך חצי שעה. בסוף היא
קמה, שטפה את העיניים והלכה לישון. אמא ואבא שלה כמובן לא שאלו
אותה בבוקר מה קרה, כי מריבות היו עניין שבשגרה בבית הזה, והם
לא ייחסו להן חשיבות מרובה. לילך התגעגעה לתקופה שאמא שלה
הייתה בהריון, ואחרי זה עם התינוקת, והסתובבה הרבה בבית. אבל
זה היה מזמן, כשטלי נולדה, וגם אז היא הייתה רוב הזמן עם טלי,
ולא היה לה כוח. הזמן הקבוע היחידי, שהיה לה עם אמא שלה כל
בוקר, היה כשהיא סידרה לה את השמלה ואת הסרט בשיער, שמה לה
סנדוויץ ותפוח בתיק ונתנה לה נשיקה. אז גם אביה היה מניח את
המקטרת ועיתון הבוקר ומעניק לה חיבוק, לפני שהיא יוצאת לבית
הספר.
כשחזרה מבית הספר, ראתה שוב את זאב משחק שש-בש ובאה אליו. "הו,
תראו מי בא..." הוא פרש את ידיו, חושף חיוך רחב. "מטבע המזל
שלי." לילך חייכה במבוכה וגאווה. "בואי, מותק, בואי תעשי קצת
מזל לאבא." היא מיהרה אליו והתכרבלה ברצון בין זרועותיו. הפעם
היא לא השתתפה במשחק, אלא רק הניחה את ראשה על חזהו ומשכה את
הרגע. כשסיים זאב לשחק, היא קראה אליו "זאב, צפוף לי בבית."
"מה זאת אומרת צפוף?" הוא שאל בקול מחוספס. "האחים שלי מעצבנים
אותי." "את רוצה שאני אטפל בהם?" גיחך. "מה?" היא לא הבינה.
"אם צפוף לך, אז תברחי מהבית." אמר לה. "לברוח מהבית? אבל אז
אבא ואמא נורא ידאגו!" "שידאגו! מגיע להם. ואז גם האחים שלך
יצטערו, שהם מעצבנים אותך כל הזמן." "לא נכון. לא מגיע להם.
אבא ואמא שלי חמודים." הם שתקו שנייה ואז זאב שאל אותה "תגידי,
אתמול ההורים שלך שאלו אותך משהו, כמו איפה היית?" "לא. רק
אחות שלי המעצבנת הזאת, ולא אמרתי לה." "טוב מאוד. אם ההורים
שלך יידעו, שאת נפגשת איתי, הם בטח לא יסכימו לך לראות אותי."
"אבל למה?" נבהלה לילך. "כי... הם לא מכירים אותי, והם בטח
ידאגו לך."
"-אז בוא אלי הביתה, ואני אכיר לך אותם, ואז לא תהייה שום
בעיה!" "לא... אני מעדיף שלא. יאללה, מתוקה, הגיע הזמן ללכת
הביתה." היא נתנה לו נשיקה, שקצת הביכה אותו, והלכה.
בבית היא חשבה טוב טוב על מה שאמר. הוא אולי צחק איתה בשלב
מסוים, אבל היא לקחה אותו ברצינות מלאה. יום למחרת היה שבת.
רוב הילדים רצו שהמשפחה תצא לטייל, אבל ההורים היו עייפים
מהשבוע וניצלו את זה ששניים מהילדים לא רצו לצאת בשביל להכריז
על תיקו ווטו על הטיול. בשבת הזאת לילך נהנתה מאוד, ובילתה
הרבה עם הוריה, עד שאמה אמרה לה בצחוק "קרצייה אחת, לכי קצת
לשחק עם האחים שלך." ופגעה בה מאוד. לילך הרגישה את העלבון
צורב בה והסתגרה בחדר. זה היה הפוש הקטן, שהייתה צריכה, והיא
החליטה להעניש את המשפחה שלה.
למחרת היא ארזה בתיק בגדים במקום ספרים. ההורים שלה שמו לב
שהיא כועסת, אבל לא שאלו אותה למה יותר מפעם אחת. ואחרי שלא
ענתה, עזבו את העניין. מן הסתם, אם היו לוחצים עליה קצת, כל
הזעם היה מתפרץ ועובר. אבל בבית עם כל כך הרבה ילדים, הדרך הכי
טובה ופשוטה להתמודד עם כל הריבים והכעסים היא פשוט להתעלם,
והם עוברים. היא יצאה לבית הספר כרגיל, מתחמקת מהנשיקה של אמא.
היא שמה מטפחת שחורה על הראש ומשקפי שמש אדומות, שלא יזהו
אותה, והלכה ישר אל זאב. אבל זאב לא היה במקום הרגיל והיא עמדה
מתלבטת לאן ללכת. בסוף היא הלכה לגלידרייה, שהם היו בה, בתקווה
לראות אותו שם ומשכה את הזמן. משלא בא, היא חזרה לחצר הבית,
והוא היה שם - נשען על כסא רחב ומעשן. היא רצה אליו נרגשת.
"זאב - " "היי, חמודה, מה את עושה כאן?" "ברחתי מהבית ו- "
"ברחת מהבית?" הוא כיווץ את גבותיו. "כן." "יש לך בכלל איפה
להיות?" "כן, הסבים שלי נסעו לחוץ לארץ לחודש ואני אתחבא בבית
שלהם." זאב גלגל את הסיגריה בין אצבעותיו ונשף באיטיות את
העשן. "אני רוצה שתבוא לבקר אותי." זאב הרים אליה מבט מהורהר
"מה הכתובת?" היא אמרה לו את הכתובת. "אוקיי, אל תדאגי. אבל
בינתיים אסור לך לספר לאף אחד, שברחת! גם לא לחברות הכי טובות
שלך!" "טוב... בסדר..." היא אמרה, קצת מבוהלת. "אחרת הכל יכול
להתפקשש..." אמר זאב ספק לה, ספק לעצמו. "עכשיו לכי לבית של
סבא וסבתא שלך, ואני אבוא מחר." הוא נפרד ממנה.
למחרת היא התעוררה בבוקר וחיכתה בקוצר רוח שיגיע. בצהריים
נשמעה דפיקה בדלת והיא רצה לפתוח. היא התנפלה עליו בחיבוק,
שהפתיע אותו, אבל אחריו הוא גער בה: "מה את פותחת ישר את הדלת?
קודם תסתכלי מי זה, ואם זה לא אני, את לא פותחת. גם אם זה
מישהו שאת מכירה. את רוצה שיגלו אותך?" היא הסתכלה בו. הוא היה
שונה. הגבות העבות שלו היו פס השער היחיד על ראשו. "זאב, למה
גזרת את השער והזקן?" "למה? לא מוצא חן בעיניך?" "ולמה אתה שם
כפפות?" "...כי יש לי בעיה בעור, והוא נהיה נורא רגיש." "יש
עכשיו סרטים מצויירים בטלוויזיה. רוצה לראות איתי?" "לא. תעשי
לי קודם סיור בבית?"
"בסדר. זה הסלון... וזה השירותים... וזה המטבח..." ככה היא
גררה אותו ברחבי כל הבית, שלא היה קטן בכלל. "אני רוצה שתזכרי
משהו. להשאיר תמיד את החלונות סגורים." הוא נשאר איתה עד הערב.
לפני שנעלה אחריו את הדלת, אמר לה "מחר אני לוקח אותך ללונה
פארק, אז תלכי לישון, שיהיה לך כוח." למחרת הוא אסף אותה
בצהריים והם הלכו לבלות. כשיצאו מהלונה פארק, אמר לה זאב "אני
רוצה לצלם אותך כמה תמונות. הנה, תעמדי מול הקיר הזה." הוא שלף
מצלמה. לילך נעמדה והתחילה לעשות פרצופים למצלמה. הוא צילם כמה
תמונות ואמר "חכי רגע, מה את חושבת - שבחיים הכל תמיד שמח?
תעשי גם כמה פרצופים עצובים."
ככה הם בילו במשך שבועיים. זאב היה מגיע בצהריים או בבוקר,
לוקח את לילך לבלות עד הערב, מחזיר אותה לבית הסבים שלה, אולי
נשאר איתה קצת, והולך. לעולם לא נשאר לישון, ולעולם לא מחזיר
אותה לפני 9. באחד הערבים הוא נשאר איתה לצפות בטלוויזיה, אחרי
שביקשה ממנו. הם השתרעו ביחד על הספה והתכסו בשמיכה דקה. אחרי
כמה זמן היא שאלה אותו: "למה המבוגרים תמיד רציניים כל הזמן?"
"-כי יש להם דברים חשובים על הראש." "כן, אבל למה הם כמעט אף
פעם לא צוחקים, וגם כשהם צוחקים- הם לא תמיד נראים שמחים?"
"-מאותה סיבה שהם לא בוכים." "מה זאת אומרת?" זאב התחבט למצוא
את המילים. השאלות שלה התחילו להציק לו, כי היה קשה לו לענות
עליהן. "...כשאדם מתבגר... הוא לא יכול סתם לצחוק ולבכות כמו
תינוק... כי הוא צריך לשלוט בעצמו. זה מה שזה אומר להתבגר."
"זה בכלל לא כיף. אני לא רוצה אף פעם להתבגר." "אין לך ברירה,
מותק. סה לה וי. מה את חושבת - שהחיים זה רק צחוקים ושיגועים?
יש גם הרבה חרא בחיים."
"אני, כשאני אתבגר, אני אף פעם לא אשכח להיות שמחה ולצחוק."
"בדרך כלל יהיו לך יותר סיבות לבכות מלצחוק. עכשיו, כשאת עוד
קטנה, הכל סבבה ודואגים לך, אבל את עוד תלמדי שהעולם זה מקום
אכזרי. כולם דורכים אחד על השני בשביל לשרוד." הוא אמר במרמור.
"אבל למה?" היא נבהלה. "למה? כי העולם זה גן חיות. כל אחד דואג
רק לעצמו. ותשמעי לי, כמה שיותר מהר שתלמדי את זה - יותר טוב,
כי כשתגדלי אף אחד לא ידאג לך. אז תלמדי כבר עכשיו לדאוג
לעצמך."
"אבל זה לא נכון, שכל אחד רק דואג לעצמו. אני דואגת להרבה
אנשים, ואתה דואג לי!" "לכל אחד יש אינטרס. תאמיני לי, כל אחד
רוצה משהו." "אבל זה לא נכון, כי למשל כשנתתי למורה שלי פרחים,
לא רציתי לעצמי כלום. רציתי רק שהיא תהיה שמחה, כי היא הייתה
עצובה." זאב שתק והסתכל בה. "את רואה, בגלל זה אני אוהב אותך.
כי את מלאך קטן." היא חייכה. "רוצה לשמוע חלום, שחלמתי?" נזכרה
לפתע ולא חיכתה לשמוע את התשובה. "חלמתי שאני עפה באוויר, ואחר
כך אני צוללת למטה למטה בתוך המים, ואני יכולה לנשום!" סיפרה
בהתרגשות. "אההה, זה סתם חלום משעמם. כל אחד חלם אותו." ביטל
בחיוך. "אני חולמת המון חלומות! נורא מוזרים! וחלק מהם חוזרים
הרבה פעמים. ואתה יודע איזה חלום אני הכי אוהבת?" "איזה?" "את
החלום שאבא ואמא שלי מלטפים ומפנקים אותי!" היא סיפרה
בהתלהבות. הוא הביט בה בחמלה והחל להוריד את הכפפות. "מה אתה
עושה? אתה תפגע בעור שלך!" הוא משך בחזרה את הכפפות ופלט איזו
נחירה של חוסר שביעות רצון.
יומיים אחר כך היא לא ראתה אותו יותר. הוריה התפרצו לבית וצעקו
בשמה. כששמעה אותם, החלה לבכות מהתרגשות ורצה אליהם. הם התנפלו
עליה וחיבקו אותה. "את בסדר? הכאיבו לך? עשו לך משהו?" שאלו
מבעד לדמעות. "כן, אני בסדר. אני מצטערת שברחתי." "העיקר
שעכשיו את איתנו ושום דבר לא קרה לך." אמרה אמה. "המשטרה עוד
תתפוס את החוטפים." "אבל אף אחד לא חטף אותי. אני ברחתי."
"עכשיו תקשיבי לי. לא משנה מה הם אמרו לך להגיד, תשכחי מזה.
עכשיו הם כבר לא יכולים לפגוע בך." הוסיף אביה. היא הסתכלה
עליהם בחוסר הבנה. יותר מאוחר התברר, שזאב שלח אליהם מכתב
בצירוף התמונה שלה, שבו הוא דורש שניים וחצי מליון שקל. לאחר
שקיבל את הכסף, התקשר אליהם ואמר להם איפה היא נמצאת. חוקרת
מהמשטרה שאלה אותה שאלות ולקחה אותה לזהות את הבית, שבו פגשה
את זאב, אבל היא לא הצליחה למצוא אותו. אולי לא רצתה. זאב לא
נתפס. המשטרה גם לא הצליחה לזהות מי הוא. ואולי בכלל היגר
לחו"ל. בכל מקרה, המשפחה בעקבות ההוצאה הגדולה נאלצה למכור את
הבית הגדול, ולעבור לגור בשכירות בדירה קטנה יותר, מה שאומר
פחות פרטיות ויותר צפיפות. אבל לפחות ההורים בעקבות ה"כמעט
אובדן" החלו להכיר יותר בערך ילדיהם. בצורה פרדוכסלית הפכה
המשפחה לשמחה יותר. זמן רב לאחר מכן היה ההלם מבגידתו של זאב -
הדבר שהפריע ללילך יותר מאובדן הבית, או כל דבר אחר. וזאב -
הדבר לא ייסר אותו לאורך זמן, אבל זה כן דחף אותו להקים משפחה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.