יש לי מין שיטה כזאת להתמודד עם מציאות. בכל פעם שקורה לי משהו
מעצבן, או שאני עושה איזו פאשלה, או שמישהו משפיל אותי, אני
משכתב אותה מחדש. משנה אותה בראש שלי. אני קורא לזה "מופע
האימים של נוקי". השם נוקי הגיע אלי בדרך קצת מוזרה. בעיקרון
קוראים לי איתי, אבל בגלל שיש לי עור ורוד - חברים שלי קוראים
לי פינקי. ופעם אחת, כשידידה שלי אורית החזיקה את הבת שלה, שאז
הייתה בת שנתיים, על הידיים וקראה לי פינקי - אז הבת שלה גיל
(גילגול) חזרה אחריה "נוקי". אורית התלהבה מזה (היא מתלהבת מכל
מה שהבת שלה אומרת), וגם בעיניי זה מצא חן, אם כי אני קורא
לעצמי ככה רק בלב, אף פעם לא בחברת אנשים אחרים. לפעמים אני גם
קורא לעצמי נוקי תינוקי. סתם ככה. אבל אני סוטה מן הנושא. אז
אם, למשל, הבוסית שלי גלית צועקת עלי למה לא סיימתי את
הפרוייקט של פישמן דוד או משהו כזה, אני מדמיין שאני מגיש לה
אותו לפני הזמן, ואת ההפתעה שלה ואת ההתפעלות שלה כשהיא מסתכלת
בו, ואיך היא נותנת לי מענק מיוחד על הפרוייקט ומציעה לי
שותפות בחברה. או שלפעמים אני מדמיין שאני אומר לה, שאני
מתפטר, ואז היא מתחננת על הברכיים שאני אשאר, כי בלעדיי החברה
תקרוס, ושאני העובד הכי טוב שלה. ואז אני מראה לה הצעות
שקיבלתי מחברות מתחרות, ובסוף אני מסכים להישאר בתמורה להעלאה
במשכורת ורכב פרטי צמוד. אף על פי שאני לא באמת צריך רכב. יש
לי הונדה אוטומטית מודל 95, שמשרתת אותי לא רע. הרבה כסף עלתה
לי ההונדה הזאת. בכל אופן, אני תמיד רחום וטוב לב בדמיונות
שלי, כמו המלך שלמה. ככה אני אוהב להיות - חכם ושקול ומשתמש
בכוח שלי בתבונה. זאת אומרת בכוח שיש לי בחלומות, כי במציאות
גלית לא הייתה שמה עלי, אם הייתי אומר לה שאני רוצה להתפטר.
במציאות אף אחד לא שם עלי.

הבעיות התחילו, כשפתאום באו לי דמיונות, שלא רציתי. נהגתי
הביתה בהונדה שלי אחרי יום עבודה. הייתי קצת עייף, ונהג משאית
אחד, שנסע מאחורי, התחיל לצפור לי. בהתחלה לא הבנתי מה הוא
צופר. הוא רוצה לעקוף, אז שיעקוף. אבל בכביש - או שהיה פס לבן,
או שבאו כל הזמן מכוניות מהצד השני. אז מה הוא רוצה שאני אעשה?
אני נוסע 80 קמ"ש - שזאת מהירות סבירה בהחלט. וזה שמשלמים לו
על הובלות לפי זמן, זה לא הבעיה שלי. הגברתי ל-90. יותר מזה
אני כבר עובר על החוק. אבל הוא המשיך לצפור, והצפירה שלו כבר
שיגעה לי את השכל. זאת צפירה של משאית, למען השם. דמיינתי שאני
לוקח Shotgun מהמושב האחורי ביד ימין, ויורה בו דרך השמשה
האחורית, מכוון את היריות דרך המראה. אבל זה לא אני! בדרך כלל
במצבים כאלה אני מדמיין שהמכונית שלי מתחילה לעוף מעל הכביש,
או שלנהג של המשאית יש אשה בהריון בקבינה. אבל לדמיין שאני
יורה בו עם Shotgun??? עצרתי בצד ונתתי לו לעקוף אותי. בהתחלה
לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות. זה הטריד אותי קצת, אבל עד שהגעתי
הביתה- כבר שכחתי מזה.

למחרת הגעתי לעבודה, וזה היה יום עמוס מההתחלה שלו. בנוסף לכל
היה לי כאב ראש, שהדהד לי כמו מטוטלת מימין לשמאל, מתנגש לי
בדפנות הראש. בנג, בנג, בנג, בנג. סוף סוף הגיעה הפסקת
הצהריים. הלכתי לאכול בקפיטריה. התיישבתי בשולחן הרגיל שלי,
ובשולחן לידי ישבו בני ואריאל מהמשרד הצמוד. בני סיפר לאריאל
שאישתו שכבר שבועיים לא נותנת לו, וכמה הוא סובל מזה. הקשבתי.
לא יכולתי שלא להקשיב, הם ישבו לידי. ואז אריאל אמר לבני
בצורה, שאני אשמע, "אולי תיתן לורודי ל... לך. אני בטוח שהוא
ישמח לעזור." רק שהוא לא השתמש בשלוש נקודות! ובני הסתכל עלי
במבט בוחן כזה ואמר "כן... אולי הוא ילמד לא לדחוף את האף שלו,
אם אני אדחוף לו משהו אחר במקום..." ואריאל אמר "רק תיזהר שהוא
לא יתלהב מזה יותר מדי, הוא עוד עלול להתחיל לרדוף אחריך...".
ואני כבשתי את הפנים שלי בצלחת, בזמן שהם המשיכו לרדת עלי. ואז
התחילו לעלות לי דמיונות לראש. באמת שלא הזמנתי אותם! על כל
מיני דברים שאני עושה לבני, וצועק עליו "אתה נהנה מזה?" ו-"זה
טעים לך?". וזה מגעיל אותי! באמת, אין לי את הנטיות האלה. לא
שיש לי משהו נגד אלה שיש להם את הנטיות האלה, אבל לי אין! ואני
לא כזה! גם ליצאניות במכוני ליווי, שאני הולך אליהן לפעמים,
אני לא מתנהג ככה. אני תמיד מתנהג אליהן בעדינות ובסלחנות,
למרות שהן רוצות רק לגמור עם זה וזהו. עזבו, רק להיזכר בזה
גורם לי בחילה.

באותו יום גם דמיינתי שאני דופק את הראש של גלית בשולחן. זה כל
כך הבהיל אותי, שהייתי צריך להסתגר חצי שעה בשירותים להירגע,
ואחרי זה עוד איזה עשר דקות לשטוף את הפנים שלי מול המראה. מה
קרה לי? מה זה הדמיונות האלה? חזרתי הביתה מוקדם והלכתי לישון,
אחרי שהחלטתי שזה כנראה בגלל שאני לא ישן מספיק. אולי זה גם
בגלל הטלוויזיה. ליתר בטחון החלטתי
על No more T.V. for this month! (יש משפטים שזורמים יותר טוב
באנגלית, לפעמים).

למחרת קמתי בהרגשה נפלאה, שזה הולך להיות בוקר יפה. שתיתי את
הקפה שלי ונסעתי למשרד, אחרי שהצלחתי לשכוח לגמרי מכל העניין.
אבל ברגע שראיתי את בני, שבו כל החזיונות והדמיונות, שהיו לי
עליו מאתמול. וכל זה בלי שהוא בכלל התגרה בי. הוא אפילו לא שם
לב אלי! נכנסתי מהר לשירותים לישיבת חירום. הבנתי שיש לי פה
בעיה, והחלטתי לקרוא תיגר על הדמיונות! בפעם הבאה שבאה לי
פנטזיה כזאת - אני אלחם בה ואנסה לשכוח אותה! החלטתי שבפעם
הבאה שאני רואה את בני, אני אדמיין שהוא מתנצל בפני, ואני סולח
לו. ואולי אפילו שהוא מזמין אותי לארוחה על חשבונו בקפיטריה.
מעודד מהאסטרטגיה החדשה שלי יצאתי מהשירותים והמשכתי לעבוד.

בהמשך היום הייתה לנו ישיבה חודשית של כל הסגל. קוראים לזה
"סיכום ביניים", ומציגים שם את הפרויקטים שהחברה עובדת עליהם,
וציפיות לעתיד, וסיכום ציפיות מהעבר, וכל אחד מדבר על הצעדים
שיש בדעתו לנקוט, והצעות לשיפור, ובלה בלה בלה ובלה בלה בלה,
ו- Boring! הבטן שלי התחילה לכאוב, והבנתי שכבר יומיים לא
הייתי בשירותים. זאת אומרת, הייתי בשירותים, אבל לא הוצאתי שם
כלום. ואז דמיינתי שאני תוקע נאד אדיר ורועש כמו טרומבון...
כמו צפירה של משאית, וכולם מסתכלים עלי בהתפלצות, ואז הם
מתחילים להשתנק ולהיחנק וליפול כמו זבובים, ואני קורא את
השפתיים של כמה מהם, ששואלים אותי בלי קול "למה?", לפני שהם
מתים. ורק אני ממשיך לשבת. בהתחלה זה הצחיק אותי, ואז הבנתי
שאלה בדיוק החזיונות, שהחלטתי לקרוא עליהם תיגר, והתכסיתי
בזיעה קרה. ניסיתי להתרכז בעט שלי. ניסיתי להתרכז באיזה שיר,
ובעט שלי, אבל הפרצופים הנחנקים שלהם המשיכו לעלות לי מול
העיניים. קמתי, ביקשתי סליחה ויצאתי החוצה. כמו שיצאתי, החזיון
נפסק. אבל אני לא הייתי פחדן! החלטתי להיכנס ולדמיין שכולנו
מרחפים באוויר. ישיבה מעופפת בין העננים. ואם זה לא יעזור, אני
אדמיין שמחוברת לי מכונה לתחת, שקולטת את הנאדים שלי והופכת
אותם לריח נרקיסים. ושיש כפתור שמשנה את זה לריח חבצלות.
בינתיים הבטן שלי המשיכה לכאוב. נכנסתי, התיישבתי, פתחתי כפתור
אחד במכנסיים ודמיינתי שאנחנו הכיתה המעופפת. אבל הם המשיכו
להיחנק גם באוויר! וציפורים, שעברו לידנו, החלו למות ולצלול
למטה כמו בקבוקים. דמיינתי שמחוברת לי מכונה לתחת. המכונה
התנפחה והתכווצה כמה פעמים, והתפוצצה. דמיינתי עוד פעם את
המכונה, והפעם שמרתי עליה חזק, שלא תתפוצץ. המכונה התנפחה,
התכווצה, התנפחה, התכווצה, ואז הוציאה ענן ירוק. וכולם התחילו
להיחנק... ביקשתי עוד פעם סליחה ועשיתי כאילו קיבלתי הודעה
כתובה בפלפון ויצאתי. הקרב בקפיטריה היה דומה. דמיינתי שאני
צועק עליו "אתה מצטער, הא?" ושהוא מתחנן בזמן ש... אתם יודעים
מה אני עושה לו. בימים הבאים הייתי כאחוז תזזית. ניהלתי קרבות
אבודים. ניסיתי להימלט מגירויים, אבל החזיונות רדפו אותי, לאן
שלא הלכתי. אפילו בשירותים! ביום שישי גלית נכנסה אלי למשרד.
מייד דמיינתי שאני רוצח אותה עם העט שלי. "תשמע," היא אמרה לי.
"שמתי לב, שבזמן האחרון אתה מוטרד ממשהו...". הסתכלתי עליה
בהכרת טובה. "קח לך יום חופש היום. צא לאיפה שהוא שקט. לנקות
קצת את הראש. תעשה לך איזה פיקניק". הסתכלתי עליה באהבה, אמרתי
לה תודה מכל הלב ויצאתי.

נסעתי לאיזה פארק בעיר. הוא היה כמעט ריק באותה שעה. השקט
שלפני הסערה שביום שבת. התיישבתי ליד איזה אגם נחמד, שהם בנו
שם, והכל היה פשוט נפלא. שמתי את הידיים מאחורי הראש ונשכבתי
על הדשא. הרצתי את כל האירועים שקרו לי, והכל נראה לי כמו איזה
תסריט מגוחך. מה שגלית אמרה לי זה נכון, חשבתי. כל מה שהייתי
צריך זה קצת להירגע. קצת טבע. ככה שכבתי, עד שהצלחתי לשכנע את
עצמי, ואז קמתי ופיהקתי והתמתחתי. המשכתי לעמוד ככה קצת -
מתפעל מהאגם, משושנות המים ומהצפרדעים שמטיילות בתוכו. ואז
המבט שלי נח על צפרדע אחת חמודה, שקרקרה לה ליד האגם. ופתאום
בא לי דחף כזה לדרוך עליה. בהתחלה בקטנה, לא מורגש כמעט, ואז
הדחף הזה התחיל להתגבר והפך לתשוקה ממש לדרוך על הצפרדע.
והתחלתי לדמיין איך אני מוחץ אותה וקופץ עליה כמו מטורף,
והתפללתי לצפרדע שתברח! שתקפוץ לאגם. והתחלתי להתעצבן עליה,
למה היא לא בורחת. וכבר היה קשה לי לעצור את עצמי (למביט מהצד
בטח היה נדמה שאני חייב להשתין). ואז קפצתי עליה! על הצפרדעונת
הקטנטונת החמדמדונת. קפצתי עליה! והיא לא עשתה כלום! ואני קופץ
עליה כמו מטורף, וצועק כמו מטורף (מזל שאף אחד לא היה בפארק).
ואחרי זה שנרגעתי והבנתי מה עשיתי, לא, זה שקר, כל הזמן הבנתי
מה עשיתי. אבל כשנרגעתי, רציתי לקבור אותה. אבל זה היה כל כך
מגעיל, ואפילו לא הייתה שם אדמה, רק דשא. אז לקחתי איזה מקל
וגלגלתי אותה לאגם. כמעט שהקאתי. בקושי יכולתי להסתכל לאן אני
מגלגל אותה. שפשפתי את הנעל שלי בדשא ונסעתי הביתה. ובדרך
בכיתי על הצפרדע, שרצחתי. רצחתי צפרדע!
Even now my eyes get wet only from thinking about it.

כשהגעתי הביתה, התקשרתי לגלית ואמרתי לה שהחלטתי לקחת גם ביום
ראשון ושני חופש, ושהחלטתי לטייל למצפה רמון לנקות קצת את הראש
בהרים שם. עוד באותו יום ארגנתי תיק, השכרתי חדר במלון דרך
הטלפון ויצאתי לדרך. נכנסתי להונדה שלי, הדלקתי את הרדיו על
גלגל"צ והתחלתי לנסוע. 'אני חייב להתנקות' חשבתי. עדיין לא
התחילו הפקקים הכבדים של יום שישי, ואנשים רק התחילו לצאת
מהעבודה, אבל בכל זאת היה עומס. סוף סוף יצאתי מאזור גוש דן
והגעתי לכבישים חלקים. אני אוהב את חווית הנסיעה בדרכים בין
עירוניות. אתה, המכונית, הכביש והרדיו, ושום דבר חוץ מזה. אחרי
שעתיים של נסיעה הגעתי לכבישים של הדרום. הנוף התחיל לשנות את
הגוון שלו לירוק וחום. המרחבים החלו להתפרש לפני. תמיד קיללתי
את אלה שהחליטו לשתול עצים בצידי הכביש. הם חוסמים את תחושת
המרחב. המשכתי דרומה והירוק פינה את מקומו לחום. היישובים
והשדות התחלפו בשטחים צבאיים, ואיתם החלו להופיע שלטים
המצביעים על מצפה רמון. תנו לי לספר לכם משהו, שאתם אולי
יודעים על הכבישים בדרך למצפה רמון. חוץ מקטעים מסוימים, שבהם
הדרך מתפתלת, אלה כנראה הכבישים הישרים בארץ. בלי עליות
ומורדות, בלי פניות כמעט בכלל, רק אתה והמרחבים. הכבישים
המושלמים בשבילי. מה גם שאלה כבישים טובים, רחבים ובלי בורות.


פתאום תפסתי את עצמי נוסע על 120. קצת נבהלתי וחזרתי מהר ל-
90. אחרי זה הגברתי קצת
ל- 100. אני צריך לזכור לשמור על המהירות, אמרתי לעצמי. ואז
התחילו עוד פעם הדמיונות האלה. בהתחלה זה התחיל בדמיונות
נעימים. דמיינתי את עצמי נוסע במכונית, נהנה מהנסיעה. והמהירות
בדמיון התגברה והתגברה, ואיתה ההתרגשות שלי. ואז העין שלי קלטה
את מד המהירות שוב על 120. עוד פעם האטתי. אני חייב לתפוס את
עצמי בידיים, חשבתי. הפעם זה לא צחוק. אפשר למות מזה! החלטתי
שהפעם אני לא עובר את ה- 90. אבל לא יכולתי שלא לשקוע שוב
בחלומות הנעימים, והרגל שלי התחילה לרצות לרדת למטה. בטח קרה
לכם אלף פעם שמתתם מעייפות, אבל ניסיתם להשאיר את הריסים
פקוחים. ככה בערך זה היה עם הרגל שלי. היא נהייתה כל כך כבדה,
וכל כך רציתי לתת לה לרדת... אבל אמרתי לעצמי שאסור לי! הייתי
צריך לעצור בצד, אבל לא חשבתי על זה באותו רגע. שקעתי במין
חלום מתוק, שאני שולט במצב ונוסע על 90, ואז לפתע המציאות נחתה
עלי בכל כובדה, ומצאתי את עצמי נוסע באמצע הכביש במהירות של
170, ועדיין מאיץ. איך נתתי לזה לקרות? איך הרשתי לעצמי?
ניסיתי להוריד את הרגל מהגז, אבל היא הייתה דבוקה לשם כמו סלע.
התחלתי להילחץ. ניסיתי לשכנע את עצמי להוריד את הרגל, אבל היא
לא שמעה לי. כאילו היא לא שייכת לגוף שלי. התחילו לעלות לי
חזיונות לראש על תאונת דרכים. על מכונית הפוכה מעלה עשן, ובן
אדם בתוכה, שאני לא יכול לראות לו את הפנים, אבל אני יודע שהוא
אני. הדבר המבחיל בכל זה הוא שנהנתי מזה. מתתי מפחד ונהנתי.
האדרנלין רץ לי בכל הגוף והרגשתי חי! ואז ראיתי את הסיבוב,
ונשאר רק הפחד. וכבר לא נהנתי יותר. לא סיבוב חד, אבל במהירות
של 200 קמ"ש אין לי סיכוי לעבור אותו. ראיתי אותו מחצי קילומטר
בערך. התחלתי לצעוק על הרגל שלי לזוז. התחננתי אליה, אבל היא
לא זזה. ואז מהייאוש בא לי רעיון. עזבתי את ההגה והרמתי את
הרגל בשתי הידיים. אבל עדיין לא האטתי מספיק מהר. החזקתי שוב
את ההגה, ועם הרגל השניה דרכתי בכל החוזק על הבלמים. עפתי
קדימה וקיבלתי מכה במצח מהשמשה הקדמית. איך שכחתי לשים חגורה?!
המשכתי להאט, אבל האוטו פשוט סירב לעצור! ראיתי את הפניה
מתקרבת ומתקרבת, ואז עברתי אותה והמכונית התחילה לרעוד מהנסיעה
על האדמה, ובסוף עצרתי. ראיתי כתם דם על השמשה הקדמית, ומששתי
את הפנים שלי. מסתבר שגם חטפתי מכה באף, אבל למזלי הוא לא היה
שבור. פעלתי מהר. הייתי עדיין נסער ומפוצץ באדרנלין. יצאתי
מהאוטו ובדקתי שאני בסדר. אחרי זה לקחתי טישו והצמדתי לאף שלי.
ארגנתי את הדברים שלי והלכתי לתפוס טרמפ.

המכונית הייתה בסדר, אבל לא סמכתי על עצמי. חיכיתי ככה איזה
רבע שעה ואז עצר לי טרמפ. לא שהיו חסרות מכוניות על הכביש, אבל
בדרך כלל כשאתה נוסע על 130 קמ"ש קצת קשה לך לעצור לטרמפיסטים.
מי שעצרה לי הייתה אשה אחת, שגרה במצפה רמון, והייתה צריכה כל
יום לנסוע איזה 250 קילומטר לעבודה ובחזרה. חצי מדינה כמעט,
ככה שהיא לקחה אותי ממש עד למלון. דבר ראשון  כשירדתי- היה
להתקשר לחברת גרירה, שיאספו לי את האוטו. אחרי זה נכנסתי למלון
והתארגנתי בחדר שלי. הלכתי למקלחת חמה וארוכה - לשטוף את כל
היום הזה ממני, ואחרי זה נשכבתי על המיטה לחשוב קצת. אני מאבד
שליטה - חשבתי לעצמי. פחדתי שעוד עלולים לבוא לי רעיונות
בצוקים של מצפה רמון, ושאני עוד עלול למצוא את עצמי מרוח על
הסלעים למטה. פקפקתי גם אם הזריחה כאן יכולה לעזור לי במשהו.
חשבתי על לצאת להתבודד במדבר כמה ימים, אבל פחדתי שאני לא
אחזור. פשוט כבר לא סמכתי על עצמי. מה עושים? איתי, אתה צריך
עזרה. נוקי, אתה צריך עזרה. אבל איזה עזרה? מי יכול לעזור לי?
ואיך? אולי פסיכולוג? הייתי ספקן, אבל גם הייתי חייב לנסות את
הדרך הזאת. אולי הפסיכולוג יצליח להוציא לי את השד מהראש?
ואולי אני צריך בכלל מגרש שדים? שכנעתי את עצמי שעדיין יש
תקווה.

למחרת חיפשתי ב"דפי זהב" פסיכולוג במצפה רמון, אבל לא מצאתי,
אז נסעתי באוטובוס עד אילת. וככה הדרמתי רחוק יותר ויותר
בחיפוש אחר תרופה למחלה שלי. הגעתי לאילת ותפסתי מונית
לקליניקה של פסיכולוג, שדיברתי איתו עוד בבוקר. "דוקטור אליהו
שוורץ", היה כתוב במודעה, "למקרים קיצוניים". המקרה שלי בהחלט
היה קיצוני. הגעתי לקליניקה, שהייתה גם הבית הפרטי שלו (אני לא
הייתי מעז במקומו להכניס את כל החולים והמשוגעים לתוך הבית
שלי). המזכירה שלו, שהייתה אישתו, קיבלה אותי ואמרה לי לחכות,
עד שבעלה יגמור לטפל בזה שנמצא אצלו כרגע. חיכיתי עוד חצי שעה
בקריאת עיתונים ושתיית קפה, ואז הדלת של הדוקטור נפתחה ויצא
ממנה בחור סהרורי עם שער פרוע, שנראה בהחלט מסוכן. גם אני נראה
ככה? אבל לא היה לי זמן להרהר בזה, כי מיד נקראתי פנימה.
נכנסתי ומצאתי גבר מקריח כבן 50 מרכיב משקפיים. "הפסיכולוג
הטיפוסי". הוא הזמין אותי להתיישב ושאל אותי מה הבעיה שלי. מה
שמוזר הוא שהוא ישב בצד השולחן, לא מאחוריו. גם כן,
פסיכולוגים, עם הרעיונות המוזרים שלהם. לקחתי את הכסא ובאופן
אוטומטי שמתי אותו בצד השני. וככה ישבנו אחד מול השני בשני
צידי השולחן. בהתחלה היה לי קשה לספר על הבעיה שלי, אבל אחר כך
הכל פרץ וסיפרתי לו איך הכל התחיל, ועל המלחמות שלי מול עצמי,
ועל התבוסות שלי. בערך כל מה שסיפרתי לכם. הוא הקשיב בתשומת לב
ובכובד ראש ושאל שאלות.

הנאום הארוך שלי הסתיים בתחינה "דוקטור, אתה חייב לעזור לי!
אני כבר לא יודע מה לעשות!". הוא כיווץ את עיניו וגבותיו,
הסתכל בי, בשולחן, בי, בשולחן. לבסוף הוא אמר לי שהמקרה שלי
מוזר ומיוחד מאוד, ושהוא רוצה לעשות לי היפנוזה בשביל לדעת
עוד. אני הסכמתי והוא אמר לי להזיז את הכסא שלי לקיר. אחרי זה
הוא הביא מצלמת וידאו עם חצובה וכיוון אותה עלי. "אני הולך
לצלם את זמן שהותך בהיפנוזה, בשביל שנוכל אחר כך לנתח את
הדברים ביחד." הוא הסביר לי. אחר כך הוא גם הסביר לי שהוא חושש
שאני עלול לקום וללכת בזמן ההיפנוזה, כך שהוא רוצה גם לקשור לי
את הידיים למשענות. נו, מילא. נתתי לו. אחר כך הוא הוציא מהכיס
שעון זהב מחובר לשרשרת וביקש ממני להתרכז בשעון. הוא דיבר אלי
בקול מונוטוני, ושם הזיכרון נפסק. הזיכרון התחדש כשאני שרוע על
הרצפה עם מכה עמומה מאחורי הראש. הסתכלתי סביבי וראיתי חדר
הפוך. המצלמה עם החצובה היו זרוקות על הרצפה. "אתה חושב שהוא
בסדר?" שמעתי. "איתי? איתי, אתה שומע אותי?" שאל אותי
הפסיכולוג. "מה קרה כאן?" שאלתי בקושי. "אתה צריך לראות בעצמך,
ואז תבין." הוא אמר בקול חמור. הוא הרים את המצלמה, ניתק אותה
מהחצובה, בדק אותה לשניה והוציא ממנה את הקלטת. אז גם שמתי לב
שהזרת שלו חבושה. הוא הוביל אותי לסלון, שם את הקלטת בוידאו,
הריץ אותה אחורה ושם Play.

התיישבתי על הספה וראיתי בטלוויזיה את הדוקטור מכוון את
המצלמה, ואחר כך קושר לי את הידיים. הוא הוציא את שעון הזהב
שלו ואמר לי להתרכז בו. הוא אמר לי שהוא הולך לספור מ- 1 עד
20, ושב- 20 אני כבר אשן, והתחיל לספור. ראיתי את עצמי שוקע
בתוך הכיסא המרופד ומתחיל ליפול קדימה. ב- 11 הדוקטור דחף אותי
אחורה עם היד השנייה כדי שאני לא אפול, ואז קפצתי מהכסא ונשכתי
לו את האצבע. קפצתי גם מהכורסה, כשראיתי את זה. ראיתי את
הדוקטור צועק מהפתעה וכאב ומנסה לשחרר את היד שלו, אבל אני
המשכתי לנשוך אותה ולהתחיל להתנועע בכסא. הדוקטור סטר לי שתי
סטירות חזקות ואז שחררתי לו את היד. מיששתי את הלחי שלי, בזמן
שראיתי את זה. ואז התחלתי לצעוק "אהההה, תנו לי לצאת. תנו לי
לצאת. אני לא יכול יותר, תעזבו אותי. תנו לי לצאת!!!". הייתה
מין בהלה בקול הזה, שגרמה לי לרעוד גם כשראיתי את זה. יכולתי
להרגיש ייאוש ומלחמה, ואימה בקול הזה, והוא גרם לי להזדהות
איתו. הוא נשמע כמו זעקה אחרונה לעזרה לפני נקודת השבירה.
ישבתי דרוך, וראיתי במרקע איך הדוקטור מנסה להשתלט עלי, ואיך
אני מתפרע עם הכסא ומתחיל לשבור דברים במשרד. וראיתי שהצלחתי
לשחרר יד אחת, ואז המצלמה נפלה. אחרי זה שמעתי בסרט חבטה ואותי
צועק, ושקט, ורק הדוקטור מתנשף ואומר "טוב שהבאת את האלה. אני
מקווה שהוא לא נפגע יותר מדי חזק." היו צעדים, מישהו הרים את
המצלמה, ואז הסרט נפסק, ונשארתי לבהות בנמלים שעל המסך.

הסתכלתי למטה, גם אחרי שכיבו את הטלוויזיה. לא רציתי להסתכל
לדוקטור בעיניים. "איתי, אני מרגיש שיש בך הרבה זעם מודחק."
הוא ניסה להגיע אלי עם הקול שלו. ואני הרגשתי את הנוכחות שלו
דוקרת אותי באלפי סיכות קטנות. "מה שראית עכשיו מזכיר מאוד
מקרה קלסטרופוביה, אבל הוא שונה בתכלית. ובהתאם למה שסיפרת לי,
אני מנחש שאתה נמצא במצוקה גדולה מאוד. ההזיות במקרה זה הן רק
סימפטום, הדרך שלך לשחרר את הלחץ." ישבתי וקברתי את עצמי
בשטיח, והרגשתי את העצמות שלי בוערות. המילים "מצוקה גדולה
מאוד" נפלו עלי כמו לבנים לוהטות. התחלתי להזיע, והאוויר
מסביבי נהיה דליל. הוא המשיך לדבר על כך שאני צריך להיפתח
ולברר מה מציק לי, אבל אני כבר לא שמעתי אותו. הוא הפך למנגינה
עמומה ברקע. רק שמעתי את הלב שלי דופק, ואת הנשימות הרדודות
שלי. ואז התחלתי להילחץ, והצבעים של השטיח בהקו מולי. הרגשתי
שאני נקבר חי! ורעיון קטן התחיל לכרסם במוח, רעיון בלי מילים.
והלחץ הפך לזעם, והמכה בראש הדהדה לי, ומילה אחת התחילה
להיווצר. לא מילה, תחושה: "נקמה!". קמתי, והסלון בהק וסנוור
אותי. הייתי חצי מודע, וחצי לא מודע למה שקורה סביבי. ראיתי את
הדוקטור חולף על פני, כשסובבתי את הראש. הלכתי בחזרה למשרד
ופתחתי את הדלת. האלה קרצה אלי מהרצפה, וקול בלב לחש לי "איתי,
תרים אותה". הסתובבתי אל הדוקטור, שבא אחרי לבדוק מה קורה
איתי, והספקתי לראות את המבט המבוהל שלו כשהוא הבין מה קורה.
You asked for it!!! ראיתי איך הוא מתעוות מכאב, כשהכיתי בו
פעם אחרי פעם. וגם התחלתי לבכות, ואז אישתו באה והכיתי גם
אותה. אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל אני זוכר שיצאתי בסוף
ורצתי משם כמו מטורף, ושלא הפסקתי לבכות.

עכשיו אני יושב בכלא. לא הסכמתי שיעשו לי בדיקה נפשית. אני לא
מוכן שיקראו לי משוגע. ואני לא אוכל לחיות כל החיים שלי בין
משוגעים. אני לא שייך לשם! עכשיו אני מעביר את הימים, ומחכה
להזיה האחרונה, שבה אני הורג את עצמי. אבל ההזיות הפסיקו, ואני
צריך לעשות את זה לבד. ואני לא מסוגל! אם רק לא הייתי כל כך
רגיש!

לסיפור הזה אין מוסר השכל. מה המוסר השכל? אל תדמיין דמיונות,
כי זה עלול להתנקם בך? שטויות. אין קשר. בזמן האחרון אני חושב
אם הדברים היו יכולים להתגלגל אחרת. אם הייתי יכול להפסיק
איכשהו את השרשרת הזאת בזמן. אבל כל פעם שאני חושב על המקרה
שלי, אני מדמה רכבת דוהרת במדרון חשוך לעבר התהום ודורסת כל מה
שבדרך, במיוחד אותי. וניסיתי. אלוהים יודע שניסיתי. אולי הייתי
צריך להפסיק את זה, לפני שזה התחיל. אבל איך? ולמה דווקא אני?
אני נוקי תינוקי, שמתכרבל והולך לישון בשמיכה, וכשאני אתעורר-
הכל יהיה נעים וטוב. זאת הצוואה שלי. בתקווה.