רוני יודעת שתגיע לירח. היא לא "רוצה" להגיע לירח, היא יודעת
שתגיע לשם. היא תגיע לירח, תיגע בכוכבים, ותדליק סיגריה מהשמש,
כי מגיע לה! ולא רק בגלל שכשהייתה בת שמונה, הבטיחו לה בבזוקה
ג'ו. היא תגיע לירח, כי בשבילה אין שום אפשרות אחרת. אבל הירח
של רוני הוא לא הירח שלנו. הוא לא הירח שתלוי בשמיים. הירח של
רוני הוא ההצלחה. הפרסום. ללכת ברחוב ושיבקשו ממנה חתימות.
שיכתבו עליה בעיתון. והיא מוכשרת. היא מוכשרת כמו שד! היא
יודעת לשיר, ולנגן על פסנתר, והכי חשוב - היא יפה. לא יפה כמו
דוגמנית, אבל מספיק יפה. והיא יודעת להתאפר ולהתלבש בבגדים,
שמבליטים לה את הגוף... כבר משהייתה קטנה, רצתה להיות מפורסמת.
היא הלכה לכל החוגים: דרמה, פיתוח קול, איפור, פסנתר, והתמידה!
חוץ מבדרמה, שבו פשוט לא הצליחה להשתלב. כל הזמן המורה הייתה
צועקת עליה שהיא מלאכותית מדי ולא משכנעת. ורוני, בניסיון
להיות אמינה ומשכנעת, הייתה רק הופכת את המשחק שלה לנלהב
ומוגזם יותר - מה שהיה מביא לעוד צעקות מצד המורה. בסוף כל
שיעור הייתה יוצאת רוני בוכה ומקללת את המורה הזונה, שצועקת
עליה כל הזמן. אחרי כמה שעורים נאבד לה כבר כל הביטחון העצמי,
והיא ניסתה רק לעמוד בצד ולא להתבלט. באחד השיעורים האלה המורה
נתנה לה לעשות תרגיל מסוים לבד, לפני כל הכתה. רוני עלתה
מבוישת בברכיים רועדות והתחילה לגמגם את התפקיד, אבל המורה
עצרה אותה מיד ואמרה "את יודעת מה, עזבי את התרגיל. תדגימי לנו
ילדה קטנה ומפוחדת, שלא יודעת מה לעשות. -אה! מצוין!". רוב
הילדים פרצו בצחוק. אחרים הסתכלו עליה בעצב. אותם היא הכי שנאה
- את אלה שריחמו עליה. היא פרצה בדמעות, עזבה את הבמה, את
הכיתה ואת הבניין, ויותר לא חזרה לשיעורים של המורה המטורפת
הזאת. היא עוד תראה לה!!! היא עוד תהיה גדולה ומפורסמת, ולא
יעזור כלום לאף אחד! היא עוד תראה לכולם!!!

אם פסיכולוג היה מנתח את אישיותה של רוני, הוא היה קובע
שנטייתה החזקה של הבת נובעת מפנטזיה בלתי ממומשת של האם,
שהוחדרה אל הבת במודע ושלא במודע בשביל לתת לאם "הזדמנות
שנייה" להגשים את מה שהיא (האם) לא הצליחה בחייה. לרוני הייתה
באמת אם תומכת, שדחפה אותה להגשים את חלומה, אולי גם בגלל כל
מה שהפסיכולוג היה אומר, אבל זאת לא הייתה הסיבה האמיתית.
מילדות רוני העריצה כוכבים וכוכבות - לא בגלל היצירות או
ההישגים שלהם, אלא בגלל היותם "נשגבים מהעם". בגלל זה, בגיל
עשר, יחד עם פרינס ומדונה, הכי העריצה רוני את הנשיא, עד כמה
שזה נשמע מגוחך. זאת הייתה הערצה שבסתר. הייתה לה רק תמונה אחת
שלו, תלויה לה בחדר, וזה הספיק. היא רוצה להיות מפורסמת, כי
היא לא יכולה להשלים עם זה שהיא "אחת מהעם", שהיא כמו כולם.
היא יודעת שהיא מיוחדת.

עכשיו היא כבר לא ילדה קטנה. היא ילדה גדולה עכשיו, בת עשרים
ושלוש. היא חיה בדירה בעיר עם שותפה, והיא עובדת במועדון בשם
"הנילוס" בתור זמרת רקע, שמנגנת בפסנתר. זה מועדון לאנשים
מבוגרים, זוגות בעיקר, שבאים להיפגש, לאכול ולדבר. כל יום
שלישי יש שם ערב בינגו לזקנים, וכל יום חמישי מתקיים שם ערב
משחקי ברידג'. וככה היא מנגנת ושרה מוזיקת רקע כבר חצי שנה,
מחכה שמישהו יגלה אותה. אבל היא לא סתם מחכה. היא מביאה את
מגלי הכשרונות אליה. זאת עבודה מאוד מסובכת: קודם כל היא צריכה
למצוא מגלה כשרונות, או סתם איזה אומן ידוע. זה החלק הקל. אחר
כך היא מבררת עליו פרטים, ולפעמים גם עוקבת אחריו בשביל לראות
עם מי הוא מסתובב. אחרי שהיא מוצאת בן אדם שקרוב אליו, רצוי
שתהיה אשה בגילה (הבת שלו, העוזרת שלו, או המאהבת שלו), היא
מנסה להתחבר אליה "במקרה" וליצור איתה קשר. בפגישה השלישית
שלהם היא מזכירה כבדרך אגב שהיא מנגנת ושרה ב"נילוס". אז האישה
המקשרת בדרך כלל תגיד משהו כמו "מה, באמת? אבא שלי/ הבוס
שלי/חבר שלי, הוא... (אדם חשוב בתחום המוזיקה). אני אגיד לו
לבוא לראות אותך!". ברגע הזה רוני מחייכת "בהפתעה", ויודעת
שהשיגה את מטרתה. "כן? זה יהיה מצוין!" היא אומרת. וזאת בדרך
כלל הפעם האחרונה שהמקשרת רואה אותה (אלא אם כן המקשרת שוכחת
להמליץ עליה, כמובן).

רוני עושה את כל זה, כי היא יודעת, או לפחות חושבת שהיא יודעת,
שככה סתם אין לה סיכוי. היא לא מאמינה באלוהים, אבל היא מאמינה
במשפט שאלוהים עוזר רק למי שעוזר לעצמו. הצרה היא שפשוט אין לה
את זה. בעל המועדון כבר התרגל לראות כל מיני אנשים, שבאים
לשמוע אותה מנגנת, אבל תמיד מגיע השלב שבו מבקש ממנה מגלה
הכשרונות, או מי שזה לא יהיה, לנגן משהו משלה, וכאן היא נתקעת!
לא משנה כמה פעמים היא ניסתה להלחין או לכתוב שירים, תמיד
המוזה הייתה ממנה והלאה. למען האמת, המוזה הייתה ממנה והלאה כל
חייה! כאילו החליטה לעשות עליה חרם. "לרוני אני לא מתקרבת! אני
מעדיפה ללכת לפוליקר כרגע..." כל פעם שהתיישבה עם דף ועט
וניסתה לכתוב שיר, יצאו רק התסכולים שלה. דברים בסגנון: "לא
יוצא לי שיר. בקושי חרוז אחד באוויר. אוף! למה לא יוצא לי שיר?
מקוריות - אותי אל תפקיר...רי. נמאס לי מהדף המחורבן שלי,
ומהעט המחורבן שלי, ומהמקוריות הלא קיימת שלי, ומזה שזה כל כך
קשה לכתוב שיר אחד פשוט מחורבן!!!" ככה, בערך, נראו הדברים
שהיא כתבה. היא חיה ממבקר למבקר. כל פעם היה בא מישהו אחר
לשמוע אותה. היה אומר לה שהיא מבצעת מצוינת, אבל שזה לא שווה
כלום אם היא לא יוצרת כלום. וכל פעם היא הייתה נשברת מחדש
ונכנסת לדיכאון. הדרך שלה לצאת מהדיכאון הייתה להשיג מבקר אחר
שישמע אותה, וליצור תקווה חדשה. כמו רוכב על חד-אופן, שבשביל
לשכוח מהמכה שקיבל, הוא קם וממשיך לנסוע עד פעם - עד הנפילה
הבאה. והיא לא הייתה מוכנה להפסיק לדווש. פעם אחת הציעה לה
זמרת מסוימת, שבאה לראות אותה, להיות הפסנתרנית שלה בלהקה, אבל
היא סירבה. היא לא הייתה מוכנה להיות איזה פסנתרנית עלומת שם
של איזה זמרת מגונדרת. היא רצתה להיות מפורסמת! חוץ מזה, שהיא
הייתה זאב בודד. הדבר הכי קרוב "לשיתוף פעולה", שהיא ידעה
לעשות, היה "ניצול". היא פעלה לבד, חשבה לבד וגרה עם שותפה
לדירה מחוסר ברירה. כשחושבים על זה, היא הייתה בעצם דיי בודדה.
אבל בניגוד לאנשים אחרים, זה לא הפריע לה. זה היה האופי שלה.

ברוב הסיפורים הגאולה באה לאנשים, רק אחרי שהם מתעייפים. במקרה
שלה, היא הייתה מסוגלת להמשיך ככה עוד חמישים שנה. ואז הגאולה
באה... מפיק דיי רציני מעולם המוזיקה בא לשמוע פסנתרנית אחת,
אחרי ששמע עליה מחבר שלו, שהיא גם דיי כוסית. לצורך העניין
נקרא לו אבנר, כי הוא היה מעדיף כנראה להישאר בעילום שם. אז
אבנר מגיע למועדון הנילוס, רואה את רוני ומתאהב. מתאהב זאת
מילה פיוטית מדי - עומד לו הזין. אחרי שגמרה לבצע את THE
MIRACLE של קווין, הוא מחא לה כפיים, אמר לה שזה נהדר וביקש
ממנה לנגן עוד משהו. ככה הם העבירו ערב שלם, כשאבנר מפריח פה
ושם הבטחות מעורפלות על עתיד גדול שצפוי לה, ובינתיים מבקש
ממנה לנגן עוד ועוד. בסוף הערב היא כבר פחדה, כי הוא לא ביקש
ממנה עדיין לנגן משהו משלה. היא פחדה שיתאכזב, מתי שישמע שהיא
לא הלחינה כלום, וניסתה להקדים תרופה למכה. או לפחות לרכך
אותה. אחרי שגמרה לנגן איזה שיר, ואחרי מחיאות הכפיים שלו, היא
אמרה לו בעצב, שיש לה בעיה. היא עדיין לא כתבה אפילו שיר אחד!
אבל בשביל אבנר זאת לא הייתה בעיה. בשביל אבנר, שום דבר כרגע
לא היה בעיה. "מזה את נלחצת? מי אמר שאת צריכה להיות מלחינה
בשביל להיות זמרת? להפך, הבעיה במלחינים - שבדרך כלל אין להם
מושג בשירה. אל תדאגי! נוכל לעשות לך איזה תקליט של קאוורים,
או שנביא אומנים שילחינו ויכתבו את השירים בשבילך, ואת תהיי
גדולה! עכשיו נגני לי עוד משהו..." רוני הייתה מאושרת! לא הרבה
פעמים בחייה היא הייתה מאושרת, ואף פעם לא בצורה כזאת. סוף סוף
התכניות שלה מתגשמות! סוף סוף משהו טוב קורה לה בחיים! היא
תמיד ידעה שתהיה מפורסמת! היא ניגנה לו בכזאת התלהבות, שהקול
שלה כמעט רעד, כששרה.

אחרי שגמרה לעבוד במועדון, הם הלכו לפאב, ומשהו מדהים קרה: היא
השתחררה! היא הייתה משוחררת. היא צחקה וסיפרה לו על חייה. היא
צחקה על חייה! ועוד בחברת מישהו זר! כל המרירות, שליוותה אותה
כל חייה, נעלמה. פתאום לא היה צורך בתחרותיות יותר. היא
ניצחה!!! ועכשיו יכלה להתחיל לחיות כמו בן אדם. ויותר מזה. היא
התחילה קצת להתאהב בו. לא היה איכפת לה שהיא בת עשרים ושלוש,
והוא בערך פי שניים מגילה. פתאום היא גילתה בעצמה רגשות חדשים,
שהיא רק ניחשה שהיא מסוגלת להם. משם המעבר אליו הביתה היה
טבעי. התמסרות נהייתה טבעית בשבילה, והיא התענגה על השחרור
שבהתמסרות. הם נכנסו שיכורים לבית. וילה קטנה עם דשא ועצים
מסביבה. הבית כולו היה מרוהט כמו מקדש למוזיקה. כתבות מוגדלות
מהעיתון היו תלויות ממוסגרות על הקירות. בכמה מהן נראה אבנר
מחייך, לרוב בחברת זמר מפורסם. הקירות היו מלאים מדפים עמוסי
דיסקים ותקליטים, ובאמצע הסלון עמד פסנתר כנף מרשים. רוני
הפליטה קריאת שימחה, כשראתה את הפסנתר, והתנודדה שיכורה לעברו.
היא התיישבה והחלה לנגן בשביל אבנר. היא רצתה לנגן בשבילו.
אבנר החל לנשק וללטף אותה מאחור. הוא הפשיט אותה בזמן שניגנה,
והם עשו אהבה על הפסנתר. אחר כך הם עברו למיטה. הוא לא היה כל
כך טוב. למעשה הוא כל הזמן התנשף עליה, אבל גם ככה היא הייתה
כבר בחצי אורגזמה מכל הערב הזה.

היא התעוררה למחרת לידו, הוא עוד נחר. היא חיבקה אותו והמשיכה
לשכב לידו ערה עוד חצי שעה, עד שהשעון צילצל. היא כיבתה אותו
לפני שהוא התעורר, והמשיכה לשכב לידו וללטף לו את החזה. אחרי
כמה זמן היא נרדמה. כשהתעורר, הוא המשיך לשכב שם עוד כמה דקות,
נהנה מהרגע, עד שהבין שהשעון כנראה לא צילצל, כי הוא אף פעם לא
מתעורר לפני השעון. הוא התרומם להסתכל על השעון ואימת את
החששות שלו. הוא קם מהר והתחיל להתלבש בחיפזון. הוא העיר ככה
את רוני, כי היא חצי ישנה עליו. "מה קרה?" היא שאלה אותו, חצי
רדומה. "השעון לא צילצל." הוא ענה לה. "כן, אני כיביתי אותו."
היא הרגישה קצת רגשות אשם. הוא עצר והסתכל בה.

"מה, את מטומטמת? באיזו זכות את עושה דבר כזה???" היא התפלאה
מעוצמת התגובה שלו. היא רצתה להעביר לו את התחושות שלה מהבוקר.
איך היא אהבה אותו. אבל היא לא מצאה את המילים. במקום זה היא
אמרה לו "למה אתה כל כך כועס? אני מצטערת. בוא תחזור למיטה."
"בוא תחזור למיטה?! תגידי לי, את בסדר??? את בכלל יודעת מה יש
לי היום?" לא היה לו בכלל כוח להתחיל להסביר לה על כל הפגישות
והסידורים, שיש לו היום. למען האמת, לא היה לו שום דבר שהוא לא
יכל לדחות או לוותר עליו, אבל עצבנה אותו החוצפה שלה! מה היא
חושבת? שהיא תנהל לו את החיים? הוא רצה לפגוע בה. היא קמה
מהמיטה והתחילה להתנצל מסביבו, אבל הוא רק צעק עליה: "מה את
מסתובבת ערומה כמו זונה?! מה את חושבת שפה??? שימי משהו על
עצמך!"
'מה??? ומה היה אתמול, כשהם הזדיינו על הפסנתר? זה היה בסדר?!'
היא חשבה. עכשיו הוא נהיה ממש נבזי: "אולי את זיון טוב, אבל
תיזהרי, אם את לא רוצה שאני אעיף אותך מפה קיבינימט." היא
הייתה המומה. למה הוא מדבר אליה ככה? היא ניסתה למחות איכשהו,
אבל הקול שלה יצא רועד, מגומגם: "...אבל רק אתמול אמרת ש..."
"אמרתי מה?" הוא נהנה מזה. "אמרת שאתה אוהב אותי." "אף פעם לא
אמרתי דבר כזה!" (הוא לא אמר.) "אמרת שאני פסנתרנית גדולה,
ושתעשה לי תקליט..." היא הסתכלה ברצפה וכמעט לחשה, כשאמרה את
זה. "ולמה את חושבת שאמרתי לך את כל זה? בשביל להכניס אותך
למיטה. זה למה. אין לך כשרון בגרוש! לכלב בולדוג יש יותר כשרון
ממך!" הוא הסתובב ממנה והמשיך לסדר את הדברים שלו. זה מה שהיא
חששה ממנו יותר מהכל. היא הרגישה כאילו החזה שלה קורס מעוצמת
הלחץ. פתאום כל המועקה והתסכול והתדהמה התנקזו לשנאה, לשנאה כל
כך מזוככת! היא תפסה אגרטל ברונזה והטיחה אותו בראשו, בזמן
שצעקה צעקה פראית, חייתית. צעקה שהתחילה איפה שהוא בנבכי נשמתה
והתגברה, עד שהייתה לצרחה, ונפסקה רק אחרי שהאגרטל פגע בראשו.
היא עמדה מעליו מתנשפת, עדיין ערומה. דם החל לבצבץ מראשו
ולהתפשט על הרצפה. לידו נח האגרטל, אדמדם בחלקו. היא הסתובבה
בעיניים קרועות והגיעה לפסנתר. היא התחילה לנגן מנגינה חשוכה,
מהירה, רועמת. אחר כך היא חיפשה כאחוזת בהלה אחרי עט ונייר.
היא כתבה את התווים, ובאותו זמן התחיל להתגבש אצלה שיר יחד עם
המנגינה. היא שרה על חדוות ההריגה של ממזר בן זונה כמוהו:
"הרגתי אותו!!! הוא היה בן זונה! הרגתי אותו!!! זה היה כיף
נורא!... דמו נשפך כמים. והוא עוצם עיניים. האגרטל שוכב. אותי
זה משלהב..." היא הרגישה את להבת השטן, בזמן שיצרה. יש אנשים
שיוצרים מתוך כאב, אחרים יוצרים מאהבה. היא יצרה משנאה! אחרי
שנים של חיפושים היא מצאה את המוזה שלה, וזאת הייתה אריס - אלת
המריבה.

הטלפון צילצל. בהתחלה היא לא הרימה, אחרי זה היא ניתקה אותו.
בערב בא חבר מהעבודה לבדוק למה אבנר לא הגיע, ולמה הוא לא עונה
לטלפונים. הוא צילצל בפעמון, דפק בדלת והתלבט אם ללכת, אבל הוא
ראה אור מבפנים- אז החליט להיכנס. אחרי כמה רגעים הוא ברח
בריצה החוצה, כי רוני רדפה אחריו ערומה עם סכין. הוא התקשר
למשטרה, והם באו עם אלות "והרגיעו" אותה. מכאן התחיל המשפט.
רוני טענה בעזרת עורך דינה לחוסר שפיות זמני. זה לא היה גימיק.
היא באמת הייתה משוגעת. למעשה, שפיותה חזרה אליה רק שבועיים
אחרי הרצח, וגם זה באופן חלקי. משהו באישיותה השתנה באופן בלתי
הפיך. היא הגיעה למצב המאוזן שלה. כמו החוק השני של ניוטון,
שאומר שחפץ מתגלגל שואף להגיע לנקודה הנמוכה ביותר, ככה הנפש
שלה הגיעה למצב הסופי שלה. לנקודת האיזון, לנקודה הנמוכה
ביותר. שלווה מוזרה נחה עליה, שלווה של רוצחת פסיכופטית. היא
יכלה באותה מידה לקפוץ עליך עם ציפורניים שלופות. ההבדל היחיד
שחל בה בשבועיים שלאחר הרצח, היה שהיא למדה שוב לשלוט בעצמה.
שום הבדל בגישה. למעשה היא הייתה שוב "נורמאלית לחלוטין", רק
שהאבן הזאת שהייתה תלויה לה שנים במוח בחוט דק - נפלה. אבנר
היה זה שגזר את החוט.

במשך המשפט היא המשיכה לכתוב שירים עם אורגנית, שהביאו לה
מהבית. היא כתבה על מה שקורה לה. שירים כמו "אל תהרגו אותי",
"רחמים" ו"גזר הדין". בסופו של דבר היא יצאה זכאית. ומכיוון
שבמשך המשפט היא הייתה תחת הסתכלות פסיכיאטרית במשך יותר מחצי
שנה, הפסיכיאטרים קבעו שהיא לא מסוכנת יותר לציבור. בסוף המשפט
היא יצאה לחופשי. אחר כך היא עבדה עם חברת תקליטים גדולה,
שהתעניינה בה כבר בזמן המשפט, והוציאה את התקליט שכתבה במהלכו.
היא אפילו לא הייתה צריכה יחסי ציבור מיוחדים, כי היא צברה
פרסום עצום בזמן המשפט. היא הייתה נושא, שעורר סערה גדולה.
הביקורות היו טובות, כי סך הכל גם התקליט היה מצוין. אבל
הקונים לא ממש היו צריכים את הביקורות בשביל לקנות אותו - גם
אם רק מתוך סקרנות. והתקליט נמכר. במיליוני עותקים. רוני
הגשימה את חלומה. היא הייתה עשירה ומפורסמת. ואף על פי שאנשים
ברחוב קצת פחדו לבקש ממנה חתימות, זה לא ממש הפריע לה. היא
הייתה גאה בעצמה.
הסיפור הזה לא קרה בארץ. הוא קרה בשיקגו, אילינוי. ובכלל
קוראים לה ליסה, לא רוני (אף אחד לא באמת מתעשר ממכירת תקליטים
בארץ, ואף אחד גם לא יוצא לחופשי אחרי שרצח מישהו. "רק
באמריקה").