אני מתכרבל לכדור קטן, מצטנף פנימה לתוך עצמי, כי הרוח נושבת
על גבי ומקשה את עצמותיי, שורטת את עורי. וקר לי. שיני נוקשות.
מנסה להתחמם. אני לא אתן לרוח לחדור לתוכי. היא לא תקפיא את
ליבי. את ליבי החם. כשליבי יוכל לפזר מחומו, מחומו הזוהר, אז
אדע שהגעתי לימים טובים. לחוף שטוף שמש. אז אדע כי אני מהלך על
החול החם, ולא על אדמה יבשה. סדוקה. שופך את מעיי על הדף, וזה
עוזר. מקל את הכאב. הכאב שבמחסור. הכאב שבשעמום. שבדלות. אני
מעשיר את הדלות. משווע. אם הייתי יכול להעתיק את רגשותי לדף.
להעתיק, לא רק לבטא אותן. אבל אולי המטרה היא הביטוי.
הטרנספורמציה. הטרנספר. המעבר. הוא זה שמשפיע. על הנפש.
בדידות. בדידות עם חוסר פרטיות. איזו אירוניה.

שירה מנגבת את דמעותיה. אבל דמעות חדשות זורמות. היא מתייפחת.
כל פעם שנדמה לה שהצליחה להתגבר על הבכי, זיכרון חדש מגיע,
והיא פורצת ביבבות שוב, טומנת את פניה בשמיכה, את ראשה במצעים.
תלתלי הזהב שלה בוהקים בעצב, וכל גופה רועד. וכל כולה מעוררת
חמלה וסמפטיה, ורצון לגונן ולהשתתף, להוריד מעליה מקצת מהנטל
שהיא נושאת. נסיכה עצובה מתוקה וקטנה שכמותה. כאב כמו שלה יכול
לנבוע רק מבגידה, או אובדן, שהם אותם דברים בניואנסים שונים.
והיא איבדה דבר יקר. את אהובה. שמת. היא שונאת אותו על שמת. על
שעולל לה את זה. על שהשאיר אותה לבד. היה להם כל כך טוב ביחד,
אז למה הוא היה מוכרח למות?! אם הוא היה כאן איתה עכשיו, הוא
היה נמס לידה. הוא היה מבקש ממנה לא לכעוס עליו. אל תשנאי
אותי, כי זה היה הגורל! זה מי שאני, וכך נועדתי למות. פרח שלי,
מתוקה שלי. הוא היה נקרע, ככי אינו יכול לחבק אותה יותר, והיא
גם לא יכולה כבר לשמוע אותו. אני לא שונאת אותך. אני לא יכולה
לשנוא אותך. אני כועסת על עצמי, שאני לא יכולה לשנוא אותך.

זה היה אחד מאותם הימים המדהימים ההם, כששירה ואלון טיילו
בעיר. שירה הרגישה שהיא טובלת באושר. הם דיברו, והיא צחקה,
והוא היה חכם ושנון, והאור בעיניו כשהביט בה הרטיט את ליבה
ונסך בה ביטחון וחום, והכל היה כל כך מושלם! אותה עיר מסריחה
וצרה ושחורה, שגרמה לה כל כך הרבה מועקה, כבר לא היתה כל כך
רעה כשהיא היתה איתו. והעולם זרח. הוא דפק על דלת ביתה
בצהריים. היא פתחה וקיבלה אותו בחיבוק ונשיקה. "בואי, הולכים."
"לאן? מה?..." היא ניסתה למחות (אבל לא באמת). "מה זה משנה
לאן? הולכים. אני רוצה להיות איתך." היא הסתובבה ממנו בחיוך
מיואש, מנענעת בראשה כאילו אין תקנה לטיפשון החמוד הזה, והחלה
להתארגן. "לא, אל תיקחי פלאפון. אני רוצה אותך רק לעצמי." היא
אהבה כשהוא דיבר אליה ככה. היה בו את האומץ ללכת עם רצונותיו
והדחפים שלו. זה מה שנקרא "ספונטניות", לעשות מה שהלב אומר
באותו רגע. זה מה שמשך אותה אליו, וזה גם מה שהביא לסופו.

זה היה בשולחנות שמחוץ לדיסקוטק, איפה שישבה עם חברותיה ושתתה
בקבוק גולדסטאר. הם היו חבורה של חמש בנות ושלושה בנים. בני
וליאת היו הזוג החברתי שניהל את השיחה, דני ואיילת היו הזוג
השקט שכל הזמן התעסקו אחד בשני, אולי בגלל שהיו זוג טרי, והיו
גם איתי - שניסה כל הערב להתחיל עם עירית, וליהיא חברתה הטובה.
החבורה השתנתה כל הזמן בהרכבה ליד השולחן, כשכל הזמן חלק אחר
שלה נמצא ברחבת הריקודים. שירה עדיין לא הלכה לרקוד. היא חיכתה
קודם שהאלכוהול יתחיל להשפיע, בשביל שהיא תהיה באמת חופשיה. כל
פעם שהיתה מנסה לרקוד בלי לשתות קודם, הרגישה שהיא מודעת מדי
לתנועותיה ולקהל הסובב אותה, ולא יכלה שלא לחשוב כל הזמן איך
היא נראית. וזה גרם לה להיות רק עוד יותר מגושמת. היא היתה
צריכה את האלכוהול בשביל שלא יהיה לה איכפת. אף על פי שהיתה
בדיסקוטק, והיתה אמורה לצחוק ולהיות שמחה, הרגישה מין עצבות
רכה. השיחה מסביבה התגלגלה, והיא שקעה לתוך מחשבותיה
וזיכרונותיה מהעבר, על הזמן שבילתה עם אותן החברות, כשהיו
צעירות יותר במין פרץ נוסטלגיה מתקתק. ואז פתאום היא שמעה
"סליחה". היא הסתכלה למעלה וראתה בחור לובש מכנסי קורדרוי
אדומות וחולצת סטן לבנה עם צווארון פתוח. "אפשר להזמין אותך
לרקוד?" חייך אליה. היא הסתכלה אליו במבט תוהה. השיחה הופסקה
וכל העיניים הופנו אליהם. "יאללה, חיכיתי חצי שעה שיהיה שיר
סלואו בשביל להזמין אותך." היא בכלל לא שמה לב שהוא הסתכל
עליה. היא הוחמאה, אבל חלק בה התקומם. מה זה "יאללה"?! מי הוא
חושב שהוא, שאני אקפוץ לפקודה שלו?! שיתאמץ! היא ענתה לו בקול
מתנשא: "לא! אתה לא יכול להזמין אותי לרקוד. אני לא יודעת אם
זאת הדרך הרגילה שלך להתחיל עם בנות, אבל עלי זה לא עובד." -
"שמעת פעם על המושג "חיזור"???" שאלה ליהיא. - "אפילו משפט
פתיחה אין לו." אמר איתי, שחיפש כל הערב את האומץ וההזדמנות
להזמין את עירית לרקוד, ועדיין לא מצא. אלון הביט רגע למטה,
נבוך, כמו ילד שהוציאו לו את האוויר מהמפרשים, ואז חייך אליה
והציג את עצמו במליצות: "הו, עלמת חן מקסימה, שמי הוא אלון.
ומה שמך, יפתי?" התגובות בשולחן היו מעורבות. חלק צחקו, אחרים
הסתכלו עליו בבוז, והשאר בעניין. שירה נשארה אדישה, אבל שיחקה
איתו את המשחק. "שמי הוא שירה, ואתה היצור הכי מגוחך שראיתי
מעודי!" המשיכה בקול מתנשא. "אווו...!" נשמע מהחבורה. "הכניסה
לך, הא?" אמר אחד מהם, אבל אלון לא התייחס. "קולך הוא כקול
פעמוני עיזים הרועות באחו ירוק ומרהיב! האם אוכל לשהות
במחיצתך? דבר זה יסב לי עונג רב!" שירה התמהמהה רגע בתשובתה.
"קודם תצטרך להוכיח את עצמך! הן אני יושבת רק במחיצתם של רמי
מעלה!" החוותה כלפי חבריה. אלון כבר נסחף לגמרי לתוך המשחק,
שהוא עצמו יצר. "אך אני הוא הברון אלון אלגנות! מגן החלשים
ומציל עלמות במצוקה." - "אני נראית לך במצוקה?!" שאלה שירה,
משחקת עצמה כנעלבת, ותפסה את אלון בלשונו. אך אלון לא התבלבל,
כמו שהיה אפשר לצפות ממנו, כרע על ברכו למולה ואמר לה בעיניים
נוצצות וחיוך ממזרי: "את נראית לי כמו קלפטה רצינית, שהייתי
רוצה לרקוד איתה." ושירה מיד הסמיקה. בסוף הם לא רקדו, אבל
המשיכו לדבר עד שעה מאוחרת, מתעלמים מאלה שמסביבם. בסוף הלילה
חייבה שירה את עצמה להסתיר את התלהבותה ממנו, ובקושי מצאה
בעצמה את קור הרוח המספיק לענות לו, כשאמר לה שהוא רוצה לראות
אותה שוב, וביקש את מספר הטלפון שלה. היא הפנתה את ראשה הצידה,
הושיטה את ידה בקלילות ואמרה: "ירשום נא האדון את מספרה." יותר
מאוחר סיפר לה שידע שהוא אוהב אותה, כבר מהרגע הראשון שראה
אותה, ושהרגיש שמשהו גדול הולך לקרות לו, עוד לפני שהגיע אפילו
לדיסקוטק. הוא סיפר שפחד פחד מוות לפני שניגש אליה, וששאב את
האומץ מהידיעה שהיא חייבת להיות שלו, ושבעצם "הפגישה הזאת כבר
קרתה, כיוון שהיא היתה חייבת לקרות, והתוצאות שלה הן בלתי
נמנעות, כך שלא משנה איך אני אנהג." אמר בסיפוק, כאילו זה הדבר
הכי פשוט ומובן מאליו שיכול להיות. עם הגיון כזה היא לא יכלה
להתווכח, אבל בשום פנים ואופן גם לא רצתה.

הם יצאו מהדירה שלה באותו יום וטיילו בעיר. זה היה יום מאושר
בשבילה, והיא נדהמה איך היא מסוגלת להיות יותר ויותר מאושרת
איתו, כל פעם מחדש. כל פעם שחשבה ש"זהו!", אי אפשר להיות
מאושרים יותר, בא יום כזה, שניפץ לה את כל ההשגות שהגיעה
אליהן, וטימטם לה לגמרי את השכל. הם דיברו על איך תהיה המשפחה
שלהם, אם הם פעם יתחתנו, ועל זה "שבטח הוא יהיה אלכוהוליסט שלא
מצליח למצוא עבודה, והיא תהיה אישה בכיינית עם שישה ילדים,
ועוד אחד בדרך." הם נזכרו בטיול שעשו לפני חודש בתוך הארץ,
חורשים אותה מהדרום לצפון (כי הכל מוכרח להיות הפוך),
ומזדיינים כמו שפנים בכל הזדמנות שיש. ואיך שחטף שלשולים בגלל
שאכל איזה שני קילו תותי בר, והיא, שלא אוהבת תותי בר, טיפלה
בו והאכילה אותו במשך יומיים. (אף על פי שלא באמת היה צריך.)
ואיך היא ברחה ממנו, כשניסה לשחק איתה ב"חולה ואחות". נושא
הוביל לנושא, והצהריים הפכו לאחר הצהריים. התחילה רוח ונהיה
להם קר, אז הם קנו סחלב חם ממוכר עם עגלה ברחוב, ואחרי זה
נכנסו לחנות בגדים. היא קנתה צעיף ירוק ועבה, וכרכה אותו סביב
צווארה. הוא קנה כפפות צמר ענקיות והתחיל ללטף אותה בפניה,
ברגע שיצאו מהחנות, לחמם לה את האף והאוזניים והלחיים בתנועות
רכות. הוא הרגיש אותה - את רצונותיה וצרכיה, איפה ואיך היא
רוצה שהוא ילטף אותה, והיא הרגישה שנופלת עליה עייפות מתוקה
ונשענה עליו, מתמסרת למגע כפותיו. השמש החלה לרדת. היא הסתכלה
בה, ראשה נח על כתפו, וראתה שתכף השמש תעלם לה מאחורי אחד
הבניינים. כשהבינה את זה, הרגישה שאסור לה לאבד את השמש. היא
קפצה מאלון, שמה באותה תנועה את ידיה על כתפיו, וביקשה: "בוא
נראה את השקיעה." היא הסתכלה לכיוון השמש. - "בוא נעלה על מגדל
הנביאים! בטוח רואים משם את הים!" מגדל הנביאים הוא בית דירות
פשוט שמתנשא ל- 16 קומות, ועל גגו אין פנטהאוס, אלא הוא מכוסה
דודי שמש. היא משכה אחריה את אלון בידו, ואחרי כמה דקות הם
הגיעו למגדל הנביאים. דלת הכניסה היתה נעולה ושירה כמעט רצתה
לפרוץ אותה. במקום זאת, צלצל אלון על לחצן שלידו היה כתוב
"משפחת באום", ואמר שבא מטעם חברת החשמל להחליף שנאי שהתקלקל.
הוא אמר את זה ברשמיות ובטחון עצמי כאלה, שפתחו להם אפילו בלי
לשאול שאלות. שירה היתה מאושרת כמו ילדה קטנה, ומיהרה למשוך את
אלון למעלית. המעלית היתה בקומת הקרקע, והדלת נפתחה מיד. הם
נכנסו ושירה לחצה על לחצן 16. במעלית, בעוד היא הסתכלה בקוצר
רוח במספרים, הוא הסתכל בה באהבה ואמר: "את מטורפת! את יודעת?"
היא חייכה אליו. המעלית נעצרה והדלת נפתחה. הם עלו במדרגות.
המזל רצה שהדלת לעליית הגג לא תהיה נעולה. הם פתחו את הדלת,
ונולדו כזוג תאומים לתוך אוויר העולם. שירה צווחה משמחה,
ומתחושת הקלה - כי השמש עדיין לא שקעה, והיתה תלויה כתפוז אדום
ולוהט 10 ס"מ מהים. היא משכה את אלון אל המעקה, עכשיו לאט
יותר. והם עמדו שם חצי מחובקים, עד שהשמש צללה בים, ונדם הפס
האחרון של אורה. הוא נישק לה בשערה והסתובב. היא נשארה שם עוד
דקה, והסתובבה גם היא. כשהסתובבה, ראתה את אלון מהלך על מעקה
הבטון, ופורש את ידיו. האימה מילאה אותה בבת אחת, והיא צעקה
לו: "אלון, לא!" הצעקה בילבלה אותו. הוא הפנה את מבטו לכיוון
הצעקה, מבוהל, ואיבד את שיווי משקלו. היא ראתה את האימה על
פניו כשנפל, אבל אז הצליח לתפוש את קצה הבניין בידיו. היא רצה
אל הכפפות התלויות האלה להצילו, אבל לא הספיקה להגיע בזמן.
כשראתה את כפותיו נעלמות, היא נפלה לרצפה והרגישה שגופה משחיר.
והעולם כבה. היא עצמה חזק את עיניה ואטמה את אוזניה, כולה
מקופלת במין עווית. בשום פנים ואופן לא יכלה לראות אותו נופל.
היא נשארה ככה מקופלת, מאבדת את תחושת הזמן. היא הרגישה כאילו
הנפש שלה משתוללת ובועטת מתוך גופה, קורעת את אבריה הפנימיים
לגזרים. היא רצתה לבכות, עיניה היו לחות, אבל הדמעות לא יצאו.
היא היתה משותקת. אחרי כמה זמן באה המשטרה ואספה אותה. הם היו
צריכים לסחוב אותה, ולקחו אותה לבית החולים. בסוף היא יצאה
מההלם ונרדמה אחרי שנגמר כוחה מבכי והתייפחויות. היא נרדמה
מקופלת.

עכשיו היא מסתכלת ביומן שלו, שהוריו השאילו לה. זה לא בדיוק
יומן. אין בו תאריכים ואין בו ציון אירועים, ובעצם כולו סובב
סביב נושא אחד. אומללות. זה לא יומן, זאת כספת כאב. דבר אחד
היא לא מבינה. היא עוברת על החוברת שוב ושוב, ולא מוצאת את
עצמה שם. מופיעה רק שורה אחת לקראת סוף החוברת: "היום פגשתי את
אהובתי". "חשבתי שהייתי קצת יותר חשובה לך!" אמרה בדמעות. את
קדושה מדי בשביל להופיע בזה. הוא אמר ברוך ועצב. זאת קופסת
השרצים שלי, וגם את השורה הזאת הכנסתי בקושי רב. את עשית משהו
הרבה יותר מדהים. את הרחקת אותם! תראי שיש עוד דפים, אבל כבר
לא הייתי צריך לכתוב ולירוק אותם על הדף, כי הם הסתלקו לבד.
"אני הרגתי אותך!!!" יללה והשתנקה. היא התקפלה שוב לתוך השמיכה
בבכי. לא! לא! את לא אשמה! - "אני כן! אני גררתי אותך לתוך
הבניין הזה, ואתה נפלת בגללי!" לא! שירה, אני לא נפלתי, אני
עזבתי! את יודעת את זה! שירה, את לא אשמה! והוא המשיך בקול
יותר שקט ועצוב: כשהייתי תלוי שם, פתאום הבנתי שאני צריך
לעזוב, שזה הרגע שלי, שזה הגורל. "שקרן!!! אין כזה דבר גורל!
אתה פחדן! יכולת להישאר, וויתרת! אל תנסה להתחבא מאחורי מילים
כמו גורל, כי אין כזה דבר!!!" את צודקת, המשיך אחרי רגע בקול
שקט. אין כזה דבר גורל, אבל לא יכולתי לברוח מעצמי, מהאופי של
עצמי, ולזה אני מתכוון, שזה היה רק עניין של זמן עד שיגיע הרגע
הנכון. אני מצטער שירה, אני אשם, אבל אל תנסי לסלוח לי, כי אני
גם לא אשם. זה נראה כאילו היתה לי ברירה, אבל לא היתה לי. היא
המשיכה להתייפח לתוך המצעים.

עד מתי אוכל לברוח? אני פוחד. אני עייף. מפלצת רעה רודפת
אחרי. חיה רעה. והיא לא מפסיקה! כל פעם שנדמה לי שנשארתי לבדי,
שהשגתי קצת שקט נפשי, היא באה ותוקפת אותי מאחור. היא לא מרפה!
ואני יודע שהיא לא תעלם. אני יודע שהסבלנות שלה אין סופית.
אורבת לי בפינה, מחכה להנחית את המכה הניצחת. יש רק סיכוי אחד!
לאלף אותה. מכל כלא שניסיתי לשים אותה עד עכשיו, היא ברחה! אני
צריך לאלף אותה! לפני שהיא תספיק לאלף אותי! חייב!!!
שירה היתה בודדה! היא התגעגעה אליו, אל דמותו, אל קולו, אל
מגעו... היא רצתה להיות איתו, או לא להיות בכלל! אבל היא לא
יכלה. היא לא היתה מסוגלת.