(II)
יום ראשון של הסתגלות. מקום עבודה חדש, אנשים חדשים. לא מסוג
המקומות שהיית מצפה לעבוד בו, ברווח שבין הבגרויות לצבא.
השם המפחיד הזה, הזיכרונות מהביקורים עם בית-הספר - "שקט
ילדים, אתם ביד-ושם! קצת כבוד לאלו שמתו!"
עכשיו אני הולך לפגוש את המתים האלו, שכל-כך צריכים שקט.
בראיון הסבירו לי שאני אקליד את העדויות למחשב ואסרוק את
התמונות, "למען הדורות הבאים", אמר אדם שמבוגר ממני בפחות
מדור.
ברגעי השעמום של הראיון, הבנתי שהאורות העמומים מדי והשקט החד
והצלול נועדו לרמוז משהו, אפילו לפקיד הזוטר היותר - אתה חלק
ממשהו חשוב. יותר מדי חשוב.
אבא שלי תמיד אומר שבגיל הזה עדיין אין מקום למושגים שאי אפשר
לתפוס אותם - בירוקרטיה, מספרים מופשטים מדי, עם, עולם, מוות,
אהבה, מסירות, מחשבה מעמיקה -לפני מעשה - ,אחריות, משמעת,
משמעות...
ובנו ה"קטן" (מתי הספקתי לצמוח מעליו?) הולך לסחוב את כל אלה
על גבו, עם המבט המזלזל, שכאילו אומר - לא די בזה.
אם ארצה, אדמיין שאלו תעודות זהות, ואני פקיד במשרד הפנים.
והתמונות האלו, אני דוחה אותן כמו איבר פגום. אין להן נחלה
אצלי.
מחר אדבר עם האנשים הנחמדים. חלקם יותר מדי נחמדים, כמו כלב
שהצליח לקבור את העצם. אדבר עד שלא אזכור כלום בלילה. הם לא
יבואו אליי. ואם יבואו, ימצאו אדם ישן בשלווה, לכל היותר נזכר
באהבה אבודה.
(סידורים אחרונים לפני המראה. מומלצת תסרוקת יותר מכובדת)
רק שיהיה לי הכוח לא להתחיל להתבדח. אולי עם הצטמצמות המרחק,
יאבדו הבדיחות את טעמם.
נשימה. עוד נשימה. הן נשמעות יותר ויותר מאומצות. אין דבר שונה
בעבודה הזו. כמו כל עבודה גם היא משחררת ממצוקות אחרות.
