[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








(I)

כל הדרך שתיקתנו הייתה מילים נדירות.
כמה נגיעות אחרונות, זרות יותר ויותר, מנסות לנחם. כך מרגיש
הרגע בו הכל מתמוסס, ורק ההבנה נשארת. יש רעש גדול ופתאומי
באוזניים, רעש של עשרות ראשים מסתובבים לראות את הזוג המתרחק.
נהפכים לשני איברים שלא נפגשים. עין ועקב.
זה היה באמצע היום, בדיוק בפער בין שינה לשינה, בין מגע גופך
לריח בודד של שמיכה.
בבוקר אמרת "אני אוהבת אותך", ורגע לפני שיצאנו אמרת "בעצם,
אני אוהבת אותו. עדיין".

עכשיו לילה. כבר נגמר, תמו ההתלבטויות. ברחו כמו זיכרונות
רעים, איש לא רוצה בהם עוד.

מסך המחשב מרצד לי מילים מהעבר:
"אני בצד אחד, ואת בצד השני.
ואז אלוהים, בחיוך מתגרה ומרומז,
בוצע את הים באמצע.
שנינו כלי שחמט עזובים,
שנינו בסרט הזה רק ניצבים."

פעם המילים היו חיזור, עידוד, קריאת תיגר. היום הן נהפכו
לאמיתות בודדות.
כל גורמי השמיים עוד שם, מחכים למי שייראה בהם צער. היום
תורי.

החורף שמתקרב אמור להיות קר. בקור כזה איש לא ייצא לחצות את
הים.





(II)

יום ראשון של הסתגלות. מקום עבודה חדש, אנשים חדשים. לא מסוג
המקומות שהיית מצפה לעבוד בו, ברווח שבין הבגרויות לצבא.
השם המפחיד הזה, הזיכרונות מהביקורים עם בית-הספר - "שקט
ילדים, אתם ביד-ושם! קצת כבוד לאלו שמתו!"
עכשיו אני הולך לפגוש את המתים האלו, שכל-כך צריכים שקט.

בראיון הסבירו לי שאני אקליד את העדויות למחשב ואסרוק את
התמונות, "למען הדורות הבאים", אמר אדם שמבוגר ממני בפחות
מדור.
ברגעי השעמום של הראיון, הבנתי שהאורות העמומים מדי והשקט החד
והצלול נועדו לרמוז משהו, אפילו לפקיד הזוטר היותר - אתה חלק
ממשהו חשוב. יותר מדי חשוב.

אבא שלי תמיד אומר שבגיל הזה עדיין אין מקום למושגים שאי אפשר
לתפוס אותם - בירוקרטיה, מספרים מופשטים מדי, עם, עולם, מוות,
אהבה, מסירות, מחשבה מעמיקה -לפני מעשה - ,אחריות, משמעת,
משמעות...

ובנו ה"קטן" (מתי הספקתי לצמוח מעליו?) הולך לסחוב את כל אלה
על גבו, עם המבט המזלזל, שכאילו אומר - לא די בזה.

אם ארצה, אדמיין שאלו תעודות זהות, ואני פקיד במשרד הפנים.
והתמונות האלו, אני דוחה אותן כמו איבר פגום. אין להן נחלה
אצלי.

מחר אדבר עם האנשים הנחמדים. חלקם יותר מדי נחמדים, כמו כלב
שהצליח לקבור את העצם. אדבר עד שלא אזכור כלום בלילה. הם לא
יבואו אליי. ואם יבואו, ימצאו אדם ישן בשלווה, לכל היותר נזכר
באהבה אבודה.

(סידורים אחרונים לפני המראה. מומלצת תסרוקת יותר מכובדת)

רק שיהיה לי הכוח לא להתחיל להתבדח. אולי עם הצטמצמות המרחק,
יאבדו הבדיחות את טעמם.

נשימה. עוד נשימה. הן נשמעות יותר ויותר מאומצות. אין דבר שונה
בעבודה הזו. כמו כל עבודה גם היא משחררת ממצוקות אחרות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סנוב, את התנוחה
המסיונרית כבר
ניסית?


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/9/04 12:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן סימון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה