מה משמעות הדברים? ייאוש? משמעות הדברים ייאוש. טימותי הולך
ברחוב, או יותר נכון- משוטט. הוא בוהה בחנויות ובקירות
המתקלפים של הבניינים הישנים וחושב על החיים האומללים שלו.
בוחן אותם. מתי הוא היה מאושר בחיים שלו? מתי הוא כבר עשה משהו
משמעותי בחיים שלו? "אני אפס." הוא חושב. "עדיף לי כבר להתאבד.
אני סתם עוד גופה בפסולת של החיים. מילא שהחיים שלי עד עכשיו
לא שווים כלום, אבל גם העתיד לא נראה ורוד יותר."

טימותי נראה כמו כל אחד אחר: בחור אחרי צבא, גובה ממוצע, שער
חום, עיניים שחורות, גוף גרום מעט. הוא נראה כמו כל אחד אחר,
רק שהוא מכוער. משהו בפנים שלו עקום. לא נכון. האף לא מסתדר עם
הסנטר, והסנטר לא מסתדר עם האוזניים. כשהוא היה קטן, זה היה
דווקא חמוד, אבל כשהוא גדל, זה סתם נהיה מכוער. הסיוט התחיל,
כשהוא הגיע לבית הספר. הוא לא זוכר מתי בדיוק, אבל באיזה שהוא
שלב, בין כתה ב' ל-ג', הילדים התחילו לצחוק עליו. "לטימותי יש
פרצוף של קוף!לטימותי יש אוזניים של דמבו ופה של בננה!".
טימותי דווקא אהב את דמבו ובעקבות ההקנטות הפך דמבו לגיבור
ילדות שלו. טימותי לא ידע איך להתמודד עם ההקנטות. אף פעם לא
הייתה לו לשון חדה, וגם לא אגרופים חזקים. וכל פעם שהקניטו
אותו, כל מה שיכל לעשות היה לעמוד כמו לולב ולגחך - מה שרק גרם
לעוד לגלוגים והקנטות. הוא גם לא יכל לברוח. משהו מסמר אותו
למקומו, והוא שנא את עצמו על כך. וכך הדימוי העצמי שלו נרמס
ונדרך. בחטיבת הביניים הוא כבר היה צל של עצמו. אמנם ההצקות
החלו להיפסק, אבל אז החלו המתחים בין בנים ובנות, והמצב לא היה
יותר טוב. כל פעם שבנות בסביבתו היו מצחקקות ומתלחשות, הוא היה
בטוח שהן צוחקות עליו.

כל כיתה ח' הוא היה מאוהב בילדה אחת ולא העז להתקרב אליה. קראו
לה רותי והיא הייתה ילדה שקטה, שתמיד חייכה לכולם ודיברה בקול
רך. והוא היה מביט בה בחשאי, תמיד ניסה לשבת מאחוריה בשיעורים
ולהריח את הבושם שלה. כשהוא נכנס לכיתה, לקח לו בדיוק שתי
שניות למקם איפה היא נמצאת, כאילו היא הייתה הצפון, והוא היה
המצפן. לדעת איפה היא נמצאת- ידיעה זו נתנה לו בטחון ואיזושהי
תחושת שליטה. בלי לדעת את המיקום שלה הוא הרגיש חסר. היא
השלימה אותו. בסופו של דבר הם לא החליפו מילה. חוץ מ"סליחה"
ו-"יש לך עט?" ו-"תודה", הם אף פעם לא דיברו. רק בסוף השנה יצא
להם לעשות עבודה בהסטוריה ביחד, אחרי שחילקו את הכיתה לזוגות.
כל השעה ורבע שהם ישבו בספריה, טימותי אכל את עצמו מה להגיד
לה, איך להסביר לה שהוא אוהב אותה. בסוף השיעור הוא היה
מתוסכל. הוא כעס ושנא את עצמו על שלא יכל לדבר. כשנגמרה השנה,
טימותי חשב על רותי כל החופש הגדול ותכנן איך הוא יכבוש את
לבה, ואיך היא תתאהב בו. כשרותי חזרה בכיתה ט' עם חבר מכיתה י'
- ספורטאי אחד, זה שבר את לבו עד כדי כך, שהוא נזהר אחרי זה
במשך שנים מלפתח קשר רגשי לבחורה.

כבר חודשיים וחצי שהוא לא עובד, ורק יושב בבית. אז אמא שלו
אמרה לו, "טימותי, תעשה כבר משהו עם עצמך!" וככה הוא יצא לטייל
ברחוב. "אני טעות. טעות של החיים. לא הייתי צריך להיוולד!
מנעתי ככה חיים אחרים, שבטח היו שווים יותר מהחיים האומללים
שלי." טימותי היה הריון לא רצוי. ובגלל שאמו התנגדה לעשות
הפלה, אביו לקח אחריות והתחתן אתה. אבל אלה לא היו נישואים
מתוך אהבה, ובמקום לבגוד באמו, עשה אביו את המעשה האמיץ יותר
והתגרש ממנה אחרי שנתיים. "אם רק הייתי עושה בחיים שלי איזה
מעשה אחד משמעותי, משהו אחד שיצדיק אותם, אז אולי הייתה לי
איזו תקווה, אבל כל החיים שלי הם אוסף של בזבוז זמן!". לפתע
נוחת דמבו באמצע הרחוב ואומר לטימותי, "בוא! בוא נצא לטיול!"
וטימותי עולה על הגב של דמבו דרך האוזן השמאלית, והם עפים
למעלה למעלה עד שלא רואים את האנשים, והבניינים נעשים קטנים
קטנים כמו מיניאטורות מקרטון. והם שטים בתוך העננים. "תראה! יש
שם שריפה!" אומר טימותי לדמבו ומצביע על מה שנראה כהקטנה של
יערות הכרמל. והם צוללים מטה מטה לכיוון הכינרת, וכשהם מגיעים,
דמבו ממלא את החדק שלו במים, וטימותי, שפתאום יש לו כובע, ממלא
את הכובע שלו. והם טסים בחזרה ליערות הכרמל ושופכים את המים,
וחוזרים עוד פעם ועוד פעם, עד שהשריפה נכבית. אחרי זה עושים
להם חגיגה גדולה ויושב ראש החברה להגנת הטבע נואם כמה אמיצים
הם, ונותן לכל אחד מהם מדליה מזהב, כמו באולימפיאדה. ואז רותי
באה אליו, מחייכת, ונותנת לו נשיקה על הלחי.

הוא ממשיך ללכת, לא בטוח כבר איפה הוא נמצא. משמאל יש בית קפה
קטן והוא חושב אם להיכנס, עד שהוא נזכר, שהוא לא לקח איתו כסף.
אף פעם לא היה לו חבר אמיתי. פה ושם היו לו ידידים, אבל חבר
אמיתי לא היה לו. הדבר הכי קרוב לזה היה נער שמן בשם אוהד,
שכולם קראו לו אודי, ונראה כמו חצ'קון ורוד וענק. הוא לא היה
כל כך גבוה, אבל בכל זאת הצליח להגיע לממדים של 140 קילו בחורף
ו- 139 בקיץ. מה שמוזר הוא, שאודי היה יצור תזזיתי שלא נח
לרגע, ודיבר בהתלהבות ובקצב של ממטרה. כשטימותי היה רואה אותו,
הוא כבר היה מתכונן, בודק שהשרוולים שלו מופשלים, ושם כובע.
הוא אפילו חשב על למגן את עצמו בכפפות פעם. כל פעם שטימותי ראה
את אודי, הוא ידע שהוא הולך לספר לו משהו. לטימותי לא היה ברור
אם אודי ממציא את הדברים או שהם באמת קרו לו, אבל בכל מקרה הם
היו מעניינים, ולטימותי לא היה איכפת. פעם הוא סיפר לו, שהוא
שחה עם המשפחה שלו בנחל דליות וכשהוא יצא מהמים, קפץ לדודתו דג
מתוך החזייה של הבגד ים. פעם אחרת הוא סיפר, שראה שלושה חתולים
נלחמים בכלב ומנצחים. "לא תאמין מה קרה לי! אני גולש באינטרנט
ופתאום המחשב מתחיל להעלות גצים ועשן. אז שלחנו אותו לתיקון,
ואתה יודע מה הטכנאי אמר? -שנכנס לשם ג'וק ואיכשהו הגיע לספק
כוח וקיצר את הכל! אתה מאמין?!" טימותי לא ממש האמין, אבל לא
היה לו רצון להגיד לו את זה. מסתבר שאודי החשיב את טימותי לחבר
שלו, כי פעם אודי הלך מכות עם איזה בריון אחד, שקילל את אמא
שלו. טימותי עמד בצד וראה איך הבריון הופך את אודי על הגב כמו
צב ובועט בו. אחרי זה אודי קם עם פרצוף מושפל, הסתכל על טימותי
בעיניים ולא דיבר איתו חודש, בערך.

"אם רק הייתה לי אפשרות להוכיח את עצמי! אם רק היה כאן איזה
מחבל עם סכין, שהיה אפשר להרוג! אז אנשים היו מסתכלים עלי
באופן שונה! אז הכל היה בסדר. אנשים היו מעריכים אותי. אני
הייתי מעריך אותי!" הוא רואה את הערבי עם כפיה וסכין באורך של
30 סנטימטר צועק "אללה אכבר!!!" ומסתער על אשה בת 50, בערך.
והוא רץ, חוצה את הכביש ומתנגש בערבי, שמבחין בו רק בשניה
האחרונה כמו שחקן פוטבול, מעיף אותו אל הקיר ממול. הסכין עדיין
נמצאת ביד של הערבי ההמום, וטימותי מכניס לו אגרוף ביד ימין,
שמועך את הפרצוף שלו אל הקיר. הערבי מניף את הסכין שמאלה
וטימותי לא מספיק להתחמק, ונחתך בין הבטן לחזה. ואז טימותי
מקפל בתנועה מהירה את היד של הערבי, והוא מכניס לעצמו את הסכין
לתוך הבטן, מסתכל בטימותי במבט המום, ודם נוזל לו מזווית הפה.
טימותי מסתכל על הערבי בחזרה, מתנשף מוצף אדרנלין, והערבי
נופל.

את הצבא הוא העביר מול המחשב. כמו רוב חבריו הוא התגייס בתור
ג'ובניק, ושובץ כפקיד שלישות בבסיס - שעה מהבית שלו. בלשכה של
המפקד שלו היה מחשב, ומכיוון שהמפקד רוב הזמן לא נמצא, הוא יכל
לשחק באין מפריע. במיוחד הוא אהב את המשחקים האלימים: דום,
קווייק, מורטל קומבט. כשהוסיפו סי.די.רום למחשב, הוא בכלל היה
מאושר. אחרי הצבא הוא התחיל לעבוד בחנות ירקות של דוד שלו. הוא
היה פורק את הארגזים וממיין את הירקות והפירות. הוא אף פעם לא
החליט לאן הוא רוצה לנסוע ומה הוא רוצה ללמוד, אבל חסך כסף
וחיכה לרגע שיידע. לפני חודשיים וחצי פשט דודו את הרגל בעקבות
סופרמרקט ענק, שהוקם מאה מטר מהחנות שלו, וטימותי פוטר.

"מה אני יכול לעשות עם החיים שלי? יש לי כסף לשכר לימוד של שנה
וחצי. במה אני טוב?... שאלה קשה. מה אני אוהב?... מנהל אני לא
אהיה. עורך דין או רופא גם לא. מקצועות הומניים אין לי מה
ללמוד. אולי מהנדס, או אדריכל! תמיד אהבתי שעורי שרטוט בבית
הספר. אני אהיה אדריכל! ואחר כך אני אתכנן לי בית בכפר עם גינה
ליד, ויהיה לי בוסתן עם עץ תפוזים סיניים, ו..." תיזהההר!!!
הוא הספיק לסובב את ראשו רבע סיבוב אחורה ולראות מכונית אדומה
טסה לעברו במהירות של ברק ו-פוף!!! הוא עף קדימה על הכביש
ומשהו גדול ושעיר מוחץ אותו. זה היה משה מ"הפלאפליה של משה"
ממול. משה התחיל לצעוק, "איי, הרגל! הרגל!" וטימותי ניסה
ללחוש, "תרד ממני!". בעל המכונית עצר 7 מטרים אחריהם ויצא צועק
מהאוטו: "מה אתה, מפגר? אתה לא רואה רמזור אדום?! ועוד יוצא לי
מאחורי טרנזיט חונה?!". "משה הציל אותך!" אמרה אשה עם סלים,
שעברה ליד. "אתה הלכת כמו אסטרונאוט עם הראש בעננים, ומשה הציל
אותך!". "תזמינו אמבולנס!" אמר משה, שבינתיים הספיק להתגלגל
מטימותי. האיש עם האוטו האדום הוציא מהר פלאפון וטילפן למגן
דוד אדום. "איפה אני?" שאל טימותי מבולבל. "אתה בקצה של
גבעתיים." ענתה לו האשה. "הלכתי כל הדרך מרמת גן לגבעתיים..."
מלמל טימותי. אחר כך הגיע אמבולנס, ויומיים אחרי זה הופיעה
כתבה בעיתון על מוכר פלאפל, שהציל בן אדם מתאונת דרכים, יחד עם
תמונה של משה מחייך, שוכב עם הרגל מורמת בבית חולים ולוחץ לראש
העיר את היד. ביד השניה הוא מחזיק תעודת הוקרה ומהצד השני של
המיטה עומד טימותי. לא ברור מה הוא עושה שם.