שלושת הגביעים עמדו על השיש ולינור התבוננה בהם ובפניה של סבא
לסירוגין. סבא אבנר שכל שבוע מגיע לביקור ומביא אוצרות צפונים
הפעם אכזב. לינור נזכרה בחיוך בפעם שסבא הביא לה צב אותו שחררו
אחר כך ביער שממול. בשבוע האחרון רמזה לו שהיא רוצה בובה, חברה
לברברלה הקטנה שלה או לפחות כלב לבן עם אוזן שחורה. יכול להיות
חי או כזה שאם לוחצים עליו עושה הב הב-הב, אבל הגביעים ניצבו
לפניה שחורים ודוממים. התלבטה אם לבכות או לצחוק או סתם לחייך,
אז רק קפצה אגרופה מאחורי גבה ושאלה בקול הכי מתוק שיכלה למצוא
שם בבטן למטה "ומה הבאת לי הפעם?" כאילו שאם מבטה יוסט
מהגביעים הם ייעלמו ובמקומם ירבוץ על השיש הכלב הלבן או הבובה
שכל כך רצתה בה, זו שאפשר להחליף לה את הבגדים ולסרק את שערה
ויש לה תיק ונעלים ושמלה עם נצנצים וורודים...
סבא אבנר כרסם את שפמו האפרפר, כחכח בגרונו, כעומד לשאת נאום
חשוב, ורק אמר קצרות "הפעם זו מתנה מיוחדת. כדי לגלותה תצטרכי
להשקותה כל ערב לפני לכתך לישון, לא יותר מדי ולא פחות וכמובן
שתצטרכי להעמיד את הגביעים ליד חלון מואר וכל בוקר לבקר אותן
ולברכן בבוקר טוב".
לינור מחקה במהירות את האכזבה ורק אמרה, "טוב סבא, תודה סבא",
ואצה רצה לה לדרכה. אימא אומרת שאין טעם לבכות על חלב שנשפך
ואבא שלה תמיד מזכיר לה כי מחר יום חדש. אז טוב, חשבה ומיהרה
למיכאל בדלת ממול לראות מה הוא קיבל. נביחה צווחנית קיבלה את
פניה והיא כבר יכלה לדמיין את הקנטור והעקיצות.
בלילה הראשון הקפידה לינור להשקות את הגביעים. ניסתה לנחש מה
זה "לא יותר מדי ולא פחות מדי," ואחרי שסיימה עמדה תוהה מה כבר
יכול להיות כל כך נהדר בגביעים מלאי אדמה שחורה?
למחרת מיהרה לבחון את הגביעים, אפילו לא התאכזבה כשלא ראתה שום
דבר מיוחד. סתם גביעים שעמדו מתחממים בקרני שמש דלילים שחדרו
דרך התריס. בהמשך עוד הייתה מלאת התרגשות אבל לאט הצטננה
ההתלהבות ולינור חשה כאילו נחתה עליה משימה כבדה ומייגעת. יותר
גרוע להוציא כל בוקר כלב או להאכיל אותו במזון המגעיל ההוא,
ניחמה את עצמה. בלילה השמיני בהיותה במיטה, מכורבלת תחת לשמיכה
חמה, נזכרה שטרם השקתה אותה. בחוסר חשק קמה ממיטתה, "אוף איזו
מתנה מעצבנת." עוד שבוע עבר ולינור שכחה לומר לגביעים בוקר
טוב. בבית ספר נזכרה ונצטעפה, הרי הבטחתי לסבא, ואיך אסביר לו?
בשובה מיהרה אל הגביעים. צהרים טובים לחשה להם ואז ראתה. גבעול
ירקרק הרים גוש אפר קטנטן והוא מציץ תחתיו בביישנות. הביטה
בשאר הגביעים ובכולם זיהתה כתמים ירקרקים מנקדים את האדמה
הכהה. אחוזת התלהבות מיהרה לצלצל לסבא.
כשסבא הגיח, גדול וחייכני, מיהרה לקראתו בהתרגשות. "סבא, סבא
בוא תראה מה קרה לגביעים שנתת לי, תראה כולם פורחים. זה בטח
בגלל המים שהשקתי אותם."
"לא", נתרווח סבא, "זה לא רק בגלל המים אלא בגלל ההשקעה שלך
והמסירות והדאגה. צמחים אינם פורחים ככה סתם. הם זקוקים כמו
כולנו לאהבה התייחסות וסבלנות, והרבה מאוד אורך רוח. טוב, גם
קצת שמש לא תזיק. אבל רק בזכותך הם בקעו."
וזו ההזדמנות שלי לומר תודה לכל המנויים, המבקרים והאורחים
שבזכותם אני עדיין כאן.
- גביע אחד אני שמחה להעניק לדפנה הספרנית הנאמנה שלי,
שטורחת להגיה כל סיפור לפני שיוצא לאקרנים, מאירה את עיניי
ומתקנתן מטבעות לשון ושגיאות כתיב מעצבנות.
- גביע שני אני גאה להעניק לבניי שלא תמיד קוראים את היצירות
שלי אבל נותנים לי מרחב מחייה
וצרור פרחים בליווי איחולי שנה טובה אעניק לפי התור למסורים
ולנאמנים שבחבורה. שלא שוכחים לבקר, ולהשאיר סימן כל השנה.
ותודה מיוחדת לדורית ולקבוצת קולטורה הנהדרת |
