לאחר לילה ראשון מחוץ לבית, ושינה אצל החברה הטובה מיכל, וגדוש
במחשבות והרבה שעות חוסר שינה, החלטתי. אני ממשיכה הלאה ובונה
לי חיים חדשים איתו ובלעדיו...
לאחר חצי שנה של קשר, שלא ידוע לאן יימשך, החלטתי (...) סוף
סוף לפתוח ולהניח את כל חפיסת הקלפים על השולחן...

ואכן כך עשיתי, מיכל ואני כבר בבית הספר. מיכל אומרת לי שלום
וצועדת לכיוון הכיתה שלה, ואני לכיוון הכיתה שלי. אני לא מאחרת
הפעם ואני מפתיעה אפילו את עצמי, אני הראשונה שבכיתה. פתחתי
ואיווררתי את הכיתה החנוקה וישבתי על הכיסא במקום שאני הכי
אוהבת, ליד החלון בשורה הראשונה...

חושבת איך אגיד לו שאנחנו צריכים שינוי (הרי הוא בנאדם, ששיגרה
זה כל מה שמעניין אותו... בעיניו דווקא אנחנו באחלה מערכת
יחסים)
השעה מתקרבת ל8:15, שעת השיעור הראשון, הכיתה מתמלאת
בתלמידים... כולם נכנסים, אפילו רוחמה המורה כבר הגיעה...
אבל רועי? רועי לא מגיע... זה כל כך לא אופייני לו, רועי אף
פעם לא נעדר משיעור "קולנוע" עם המורה רוחמה ("גם אם שמונים
מעלות חום, ורגל אחת בקבר- אגיע לשיעור")
הצבעתי, "רוחמה, קרה מקרה חירום. אני חייבת לצאת שניה החוצה.
רועי לא הגיע, ואת יודעת שזה מוזר. הוא כך כך אוהב את השיעור
ואותך, בפרט".
רוחמה כרגיל מהנהנת בראשה ומרשה לי לצאת לבדוק מה קורה עם
רועי...
כולי מפוחדת יורדת לטלפון הציבורי ומתקשרת...
אני מחייגת את המספר... לא עונים לי בבית, והפלאפון של רועי לא
זמין...
מחייגת לאבא של רועי, והוא עונה לי.
"סוף סוף יש תשובה, מני, רועי לא הגיע לשיעור קולנוע. זה מוזר
לי..."
"מה, לא שמעת?"

הייתי צריכה לשמוע משהו???

"רועי עבר תאונת אופנוע, מצבו לא ידוע... אנחנו כולנו פה מחכים
לשמוע מה איתו..."
"אני בדרך אליכם"...

כולי רועדת ובוכיה, עולה בחזרה לכיתה, מסבירה לרוחמה את המצב,
והיא ישר חותמת לי על אישור היציאה מהבית ספר...

לוקחת את האוטובוס מס' 4 לכיון בית החולים, וחושבת כל הדרך מה
עם רועי, 'הוא עדיין בין החיים? או שמה לא? אוי, אלוהים, אל
תתן לי לעבור את זה. בבקשה לא, רועי הוא כל חיי'

אני מגיעה לבית החולים...
כולם שם... רחל, מני, ואסף- כולנו שם מחכים לתשובה...
מפוחדים עם דעמות בעיניים, ומייחלים לבשורה טובה...
שעה עוברת, ועוד שעה... ועוד שעה...
והנה דר' יאן יוצא כלפינו...
"הו, הגיע הזמן, דוקטור. כולנו פה מייחלים לתשובה ממך" בפה אחד
אמרנו...

חיבקתי את אסף חזק חזק, וקיבלנו את הבשורה המרה...
"רועי עבר תאונה קשה, המצב עדיין לא ברור במיוחד. בינתיים הוא
צמח, הוא יכול לנשום לבד, אבל עדיין אסור לי לתת לכם מפתח
לאופטימיות במצב הזה"...
כל עולמנו חרב על כולנו...
רחל התעלפה בידיו של מני, היא לא יכלה להחזיק מעמד. החיבוק
שנתתי לאסף התקשה. חיבקתי אותו חזק בכל מאודי, הרי ילד בן 12
לא יכול לעבור את זה לבד ובצורה טראומטית כזו...
אמרתו לו, "אסי, אני לא אעזוב אותך אפילו לשניה, אתה תראה
שרועי שלנו יתערר וכולנו נשמח. אנחנו נחגוג לרועי את יום
הולדתו ה18 בשמחה גדולה, וזה מאוד בקרוב, הרי מה נשאר ליום
הולדתו, שבועיים? זה כלום"...
רחל התאוששה בינתיים ובעיניים דומעות אמרה לי, "חן, את חייבת
להישאר איתנו עכשיו. רועי צריך אותך. אנחנו זקוקים לך. אפילו
אסף, שכל כך אוהב אותך, הוא לא יוכל להתמודד עם זה לבד..."

"את יודעת, שאני לא אעזוב אתכם ולו לרגע אחד. אתם המשפחה שלי,
שכבר 6 שנים אני נמצאת אתכם יומם ולילה, כמו בת בשבילכם. כל
חיי אני אהיה אסירת תודה לכם, שבתקופה הרעה בחיי אספתם אותי
לביתכם החם והאוהב"...
בחיבוק חם ודומע סיכמנו את השיחה הזו...


סוף סוף נותנים לנו להיכנס ולראות את רועי, "אחד אחד, אסור לכם
יחד".
רחל ומני יחדיו מסכימים, שאיכנס קודם. "רועי אוהב אותך, זה בטח
ייטיב עימו לשמוע את קולך..."

נכנסתי אליו לחדר. ראיתי אותו כולו נפוח מהמכות היבשות, שחטף
בפנים, כולו פצוע... בכיתי חזק יותר, כשראיתי אותו חסר ישע
שוכב ללא יכולת לענות לי , וספק אם לשמוע...

"רועי שלי, אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון? אתה יודע שאתה כל
חיי, נכון? נכון שלא תעזוב אותי עכשיו... נכון שאתה תתעורר
ותגיד לי שאתה עובד עליי? בבקשה תפתח עיניים ותגיד לי. רציתי
לראות את התגובה שלך, לעולם לא אעזוב אותך לבד ולו לרגע כמו
בפרסומת של המילקי, שכל הזמן שהיינו צופים בה- היית אומר לי
שאני "המילקי" שלך ושלא תשחרר אותי ולא תעזוב אותי אף פעם...
שלא תנטוש אותי כמו שאימי עשתה זאת, כשהייתי בת שנתיים
בלבד...
אמא שלך שוחחה עימי היום, לאחר הבשורה ששמענו. היא ביקשה ממני
שאעמוד לצידך ברגעים אלו. זה די ברור שאעשה זאת, הרי אתה אהבתי
הראשונה והגדולה של חיי, שבזכותך ובזכות משפחתך יש לי חיים של
בנאדם... שהרי לפני כן מעולם לא היו לי..."

נכנס דוקטור לחדר ואומר לי שזמני איתו נגמר, שיש עוד סבב ארוך
של ביקורים ושרועי צריך לנוח...
נשקתי לשפתיו של רועי כמו בכל פעם שהייתי רואה אותו ישן, כי
פחדתי שמא יקרה והוא רק חלום...

פיניתי את החדר ורחל נכנסה...
אחריה מני...
ואסף התחנן, שאיכנס איתו. הרופא בהתחלה לחץ ששניים יחד זה יותר
מדי, אך אסף התחנן אליו,  ולבסוף הדר' ונתן את רשותו. נכנסנו
יחד לחדר. שוב רועי נשאר באותו מצב, שבו היה כשיצאתי משם, ממש
רבע שעה קודם לכן...
אסף מבקש ממני, "בבקשה, תתני לי את הכיסא הזה, שאוכל להגיע
למיטה ולדבר איתו". קירבתי לו את הכיסא, והוא התחיל בדבריו,
"רועי, אתה זוכר את יום הולדתי ה-10? אתה זוכר את הרגע שהרמת
אותי בכסא יחד עם אופיר, החבר הכי טוב שלך? ושב-11 (האחד לשנה
הבאה) הפלת אותי והתחלת לצחוק ואני בכיתי, ולא כי כאב לי, כי
צחקת עליי? זוכר? זוכר את הרגע, שחן נכנסה לביתנו?
שאמא ואבא אמרו "זו הילדה החדשה שלנו בבית. היא אמנם כבר
גדולה, אבל יכולה להשתלב איתנו יופי", אתה זוכר שישר אמרת
"מי הילדה היפה הזו???"
אני זוכר בשביל שנינו את כל העצב והשמחה יחדיו...
אני מתגעגע אלייך, רועי. בבקשה, תפקח עיניים..."

אך לשווא, רועי לא מתאמץ לפתוח את עיניו כלל...
שבוע חלף, רועי עדיין לא שב להכרה, ואני כבר תפסתי צורה של
כיסא מרוב השינה בכיסא... רחל נכנסת ומוצאת אותי ישנה על
הכיסא, ובטח זוכרת לעצמה איך הייתה מעירה אותי ואת רועי בבוקר,
"בוקר טוב, ישנונים, קומו כבר" כמו שהיא רגילה, ומסיטה את
הוילון ומסנוורת אותי, וכרגיל אני בתגובה, "נו, עוד 5 דקות,
בבקשה. ותסגרי את הוילון כבר, אני לא מצליחה לראות כלום..."
"זה בכוונה, רק כך תקומי. יאללה, להזדרז, שלא תאחרו" ואחרי
רבע שעה אני ורועי היינו מסודים "טיפ טופ"...
הפעם היא אומרת, "חן, תתעוררי, אני חושבת שכדאי שתלכי לישון
בבית. לא ישנת במיטה מסודרת מספיק זמן, אני אחליף אותך".

"נראה לך שאני אעזוב אותו לבד?" עדיף שאישאר כאן...
בעצם לא, עוד שבוע הוא חוגג את יום הולדתו. אני אלך לקנות לו
את המתנה הכי גדולה, שיכל לקבל בחייו (חוץ מאהבתי). מצויין!
עשי זאת...
התקלחתי ולבשתי את הבגדים, שרחל הביאה מהבית...
ויצאתי לקנות לו...
חשבתי לעצמי, 'מה הכי כדאי לקנות לו? אולי שוקולדים, שהוא אוהב
ומכרסם בלי הפסקה?
או אולי לפתח את סרט הצילום האחרון מאילת, שהיינו יחד, ולשים
במסגרת ענקית?'

בסוף יצא, ששניהם. עטפתי הכל וחיכיתי ליום הולדתו כדי לתת לו
את זה...
סוף שבוע הגיע, והנה ביום שני רועי חוגג 18. כולנו תקווה שהוא
יתעורר...
יום שבת...
רועי מתחיל לפרפר, ואני איתו לבד בחדר...
מפנים אותי משם ולא נותנים לי לצפות במחזה הטראגי הזה וכולי
שוב עם דמעות בעיניים, הפעם מפחדת באמת שיקרה לרועי משהו...
מתקשרת בחיפזון למני ומספרת לו שכדאי שיגיעו לבית חולים...
דר' יאן יוצא אלינו ואומר לנו שכדאי שניקח את ספרי התהילים
ונתחיל להתפלל לשלומו. כך כולנו עשינו ומתפללים כולם לרגע
שרועי יגיב אלינו...
יום עובר... יום ראשון בפתח, "מחר יום הולדתו, הלוואי ומחר
נוכל לחגוג אותו יחד כולנו"...

אבל עדיין אין לנו אפשרות להיכנס לרועי. מצבו החמיר, ואפילו
לנשום כבר קשה לו לבד...
לילה של תפילות עובר עלינו... השעה שלוש לפנות בוקר. רועי כבר
בן 18 ואנחנו לא יכולים לראות אותו. דר' יאן יוצא שוב אלינו
בפנים, שהדבר היחיד שמשתקף מהן זה קרירות ועצב. כולנו התחלנו
לצרוח מבכי...


"מה אתם בוכים??? יש לכם בן במצב מצויין והוא רוצה שני דברים.

אחד את חן, שאותה לטענתו כל כך אוהב, ושניים זה שוקולד אליו
הוא מכור"
חצי בוכה וחצי צוחקת, לקחתי את המתנה שקניתי לו שבוע מראש,
נכנסת לחדר. רועי אומר לי, "חשבת שלא אשרוד, אה? עשיתי מאמצים
בשבילך ובשביל אמא". ישר ליטפתי אותו, "כואב לך משהו, אתה
בסדר, אתה רוצה לשתות, לאכול? משהו"...

"אהה, אולי תרגיעי כבר, מה נהיית לי אמא מספר שתיים, תני להנות
ממך ל5 דקות..."
חיבקתי אותו כאילו אין מחר והתנצלתי כל שניה, שאני מוחצת אותו,
אבל הוא בתגובה, "איתך לא כואב לי כלום". רחל, מני ואסף
המאושרים נכנסים בשירת "היום יום הולדת..." וכולנו יחד הפצצנו
את רועי במתנות ובאהבה...

שבוע עבר. רועי השתחרר מבית החולים, שבו שכן שלושה שבועות.
רועי התחיל לספר לי את סיבות התאונה, איך לא ישן בלילה ובבוקר
עלה על האופנוע ונרדם לשניה ופגעה בו מכונית. אני נזכרתי
במטרה, שרציתי לראות אותו...

אבל החלטתי, שאני לא משנה אפילו טיפה ממנו. אני אוהבת אותו,
ומוכנה לקבל אותו איך שהוא, העיקר חיייייי...