"הכל בסדר, יקירי?"
גידי כנראה שוב עבר את אחד מאותם ההתקפים המוזרים האלה.
"גידי?"
"אני... אני חושב שזה חוזר, סיגל. אותה הרגשה מוזרה... של...
של... כאילו הכל מתרחב. החדר הזה, למה הוא ממשיך לגדול ככה,
סיגלי? ואני נשאר קטן, כמו תמיד."
"אתה מכיר את זה כבר יותר מדי טוב, גיד. תעשה בדיוק מה שד"ר
אורסון אמר, תעצום עיניים ותחשוב על דברים קטנים. מטבעות,
חרוזים, גרגרי חול... גרגרי חול! איך לא חשבנו על זה קודם? איך
אורסון לא חשב על זה, לעזאזל? על מה אנחנו משלמים, גיד? על
מה???"
גרגרי חול. קטנים. חשב גידי. הרבה גרגרי חול. כל-כך הרבה חול
מזוין ואני נשאר קטן כל-כך, מקופל בפינה? חרא! מה חשבת לעצמך,
סיגל? גרגרי חול, את חושבת שאת גאונה קטנה, אה? אני חוזר
למטבעות ולחרוזים. זה אמנם קשה, אבל לפחות זה מעביר את זה
בסוף.

"חזרתי, חזרתי למציאות, סיגלי."
"הגיע הזמן, באמת. 12 דקות ו- 20 שניות? מה קרה לך, גיד? עבדנו
חודשים בשביל לרדת מ-10 דקות, ועכשיו אתה חוזר ל-12?"
"הכל בגללך! בגלל הגרגרי חול שלך!" התפרץ פתאום גידי. גידי
מעולם לא התפרץ על אשתו מזה 25 שנה, סיגל. זה מה שהיא אהבה בו.
את השקט הנפשי, את הרוגע המיוחד הזה. כן, זה אמנם יכול לעצבן
לפעמים, כאשר הרוגע הזה הופך לאדישות בלתי נסבלת, כמעט אנמיות.
אבל זה קרה מעט מאוד פעמים, וסיגל למדה להתמודד עם זה.
"אני מצטער. אני לא יודע מה נכנס בי."
"לא, אתה צודק. לא הייתי צריכה לפקפק בכישוריו של אורסון.
הגרגרי חול הרגו אותך, אה?"
"את לא יודעת איך הרגשתי. כאילו קברו אותי חי. ולא משנה כמה
ניסיתי להיאבק, תמיד היה עוד חול. ועוד חול. עם החרוזים זה לא
קרה אף פעם."
"אני אתקשר לד"ר אורסון להתנצל," נזכרה פתאום סיגל, "אני מקווה
שהוא יסכים להמשיך לטפל בך אחרי הצעקות שהוא חטף ממני."

"היתרון במטבעות הוא שהאינסטינקט הראשוני של האדם הוא לחשוב על
כמות סבירה של מטבעות. שקית מטבעות. מטבעות ספורים בארנק.
בגרגרי חול העניין שונה, כפי שאתם ודאי מבינים." הנרי אורסון
היה שליו ונינוח כאשר הסביר לסיגל וגידי את ההשלכות של גרגרי
החול. הוא כבר סלח לסיגל על הצעקות שחטף ממנה לפני שבועיים
בטלפון.
"אתמול שברנו שיא," קרנה סיגל, "8 דקות ו-43 שניות!"
"זה נהדר," השיב אורסון, "אך זה כלום לעומת התוצאות שתוכלו
להשיג החל ממחר, אם תרצו כמובן..."
"על מה אתה מדבר?" שאל גידי.
שתיקה ארוכה. לפתע אורסון לחץ על אחד המקשים בטלפון הרב-קווי.
"מר שפיגל?" קרא אורסון ברכות, "התואיל לגשת למשרדי בבקשה?"