קשה לך... קשה גם לי.
כואב לך... כואב גם לי.
עצוב לך... עצוב גם לי.
אתה בוכה לי בטלפון, כשבעצם היית מעדיף לבכות פה לידי. בוכה
ואומר לי עד כמה קשה. אני מקשיבה, בוכה יחד איתך, אבל הדמעות
שלנו לא יכולות להפוך לנהר מלוכד שיזרום אל הים ויעשה את הסוף
טוב. לא, הדמעות נשפכות לאגם הרחמים העצמיים שגידלנו בזמן
האחרון, כל אחד לעצמו.
אתה אומר לי עד כמה קשה לך, שהגעגועים אוכלים אותך ורק עליי
אתה חושב כל היום. אני רוצה לומר לך שיהיה טוב, שיחזור ויהיה
כמו פעם, אבל המילים מסרבות לצאת, כאילו בחרתי לא לשקר לעולם
והיום זה מתחיל. אני צריכה לעודד אותך, אני יודעת, אבל גם לי
קשה! גם לי כואב ובטח שגם לי עצוב. אני צריכה אותך, אתה האוויר
שלי, אני האוויר שלך, אנחנו החיים אחד של השני. ועכשיו גזלו
ממנו כמעט את כל האוויר שלנו ואנחנו על סף גסיסה, משתדלים
להיאחז אחד בזרועות השני שלא נטבע לדרך אין-חזור.
והדרך הזאת מאיימת, דופקת בדלת כרוח סערה, בוחרת לבוא דרך כל
מיני פרצים, מאיימת להרוס הכל ולתלוש ולהחזיר להתחלה. אבל
אנחנו עדיין לא טובעים, סופרים את הזמן לאחור, מתקשים להתמודד
מול הרוח ומנסים לשחק אותה בגדול.
אתמול בכית לי כל כך אחרי שלא דיברנו יומיים. אמרת שכואב לך
בלעדיי והלב שלך מדמם. אמרתי לך שאני לא יכולה להיות האינפוזיה
שלך, לא כרגע... שהייתי רוצה לכסות אותך בליטופים ולהשקות אותך
במשקה החוסר-דאגות שקניתי בשוק הפיות, אבל המרחק הפיסי עושה
אותי חלשה יותר מנטלית. באמת שניסיתי לעודד, מקווה שהצלחתי.
קשה לי... קשה גם לך.
כואב לי... כואב גם לך.
עצוב לי... עצוב גם לך.



רוצה רק אותך.