אנחנו אוהבים אותך, סרטן.
טלפון.
אני רבע ישנה, כל השאר ערה. לקום? יש לי את כל הזמן שבעולם
לישון אחר כך. ומה אם אני לא ארדם?
אוף, צלצול עקשן. נו, אני באה, שניה.
"הלו?" מישהו שם.
"הלו, כן..." קול צרוד שכזה. קול שלי.
"אפשר לדבר עם מישהו מההורים?"
"הם לא נמצאים. מי רוצה אותם?"
"זה מהאגודה למלחמה בסרטן."
"עוד פעם מתרימים? (סתומה! לא אומרים להם את זה...) אה..
מתרימים?" למה כל כך מוקדם בבוקר...
"כן, מתרימים. כן, עוד פעם מתרימים!!!"
"סליחה. כן. טוב, בסדר. ההורים שלי לא בבית עכשיו. אבל הם,
בעצם, כל הזמן תורמים. ולא רק לכם, וגם אני תורמת לפעמים. חוץ
מזה, תלכו, בסדר?! כי כל הכסף הזה לא מגיע לגוססים, הוא נכנס
לכיסים המסריחים שלך ושל עוד אלפים כמוך. יושבים על משכורות
שמנות ומנופחות, עם המצפון הכי נקי שיש. עבודת קודש אתם עושים.
באמת".
"איך את מדברת? חוצפנית, מה את זורקת מילים לאוויר בלי שום
ביסוס? זה הכל בהתנדבות מה שאנחנו עושים".
"במקרה יצא. וגם, אני לא הכי מאמינה. זה לא חשוב בכלל, כי סבא
שלי מת מסרטן כשאבא שלי היה בן ארבע. ולאבא שלי גם היה סרטן,
אולי הוא יחזור. ובטח גם לי יהיה. טוב? אז אם כבר מישהו צריך
לתרום, זה לנו, ולא אנחנו לכם. יום טוב".
חזרתי לישון. עם כאב בצוואר. יש לי גוש פה בצד. בטח סרטן.
|