שכבתי על גבי, ידיי תחת ראשי. עניי מאיימות להיסגר חרף השקט
המתוק והרוח הנעימה.
בהינף יד אחת קלילה. משהו לחץ על המתג הנפלא וכבה לי את
הכוכבים. שוב לא היה המתג נפלא כבעבר. המעטפת הסגורה שאנו
כלואים בתוכה. המגינה מכל פגע רע, השחירה לפתע כליל. כמו פחם
עזוב, שאש לא מפיחה בו חיים עוד. מי הנבל, הנבזה, הרשע? מי מעז
להפר כך שלווה?
מה יהיה על זוגות האוהבים, מהי אהבה ללא זר כוכבים מנצנץ בשלל
כיסופים?
במה ילטשו עניים כל הילדים הרכים? פעורי פה, נדהמים מהקסם
שפיזר אלוהים.
לאן יפנו מבט כל חסרי האונים, לאן יישאו תפילה חרש חרש בלילות
קרה?
ואני? כיצד אמשיך אני ללא אותן נקודות אור קטנטנות, רחוקות
יותר משאני מסוגלת לתפוס. אותה השקיפות העגלגלה הניבטת מהרקיע
האפל. אלפי, מליוני "גולות" בוהקות, קופצות במקומן בשובבות,
קורצות בכל הבהוב.
היכן מיקמו את המתג? יש ועלי למהר לשם פן יהיה מאוחר מדי. אך
לאיזה כיוון הולכים?
מרימה ראשי בוהה בכדור השלג החביב שתלוי בעייפות מה, כבד
ומגושם מעט, באמצע השמיים.
ואתה נשארת? לפתע כוסה כולו באור לא שלו. קרניים קטנטנות
שלוחות לכל כיוון בגוונים זהבהבים. מה יפה וחגיגי הוא היה. את
החיוורון האופייני שהשווה לו מראה חולני, תפסה הילה חדשה. מרתק
כל כך היה לגמוע את עוצמת הירח עד ששכחתי לגמרי מכוכבי
ודאגותיי לגביהם. עוד לא הספקתי להתפעל מהמחזה הנשקף לכל,
והתנפצה ההילה הזוהרת על פני כל המשטח הכהה. רסיסי האור התפזרו
לאורכם ולרוחבם של השמים. בדיוק כשם שנראו כוכבי שעה קודם לכן.

פקחתי את עניי והרי הנה הם. מחייכים אלי בנצנוץ. כמה טוב שהם
שם.