הנה, סוף סוף. הגעתי לבית הספר עם התחפושת ועשיתי את מה שכל
הזמן רציתי לעשות. פתחתי את השער ודפקתי את הפוזה של סופרמן -
יד שמאל על האגן ומבט של סריקה אל השמיים. אחרי כמה שניות כמה
ילדים מכיתה יב' שעמדו שם התחילו לצחוק. "צוחקים עלייך." ילד
שעבר שם אמר לי אחרי שלא הפסקתי. "עלי, איתי. הכול מאותה
אימא..." גמגמתי. "אימא צחוק." אמרתי והמשכתי לעמוד שם לעוד
איזה חצי שנייה, מקשיב לצחוק המתגבר של הילדים בדיוק כש... "מה
המצב, סופרמן?" אודי דחף אותי מאחורה, מחייך. "מה קורה, סתם
ילד?" אודי אף פעם לא התחפש לשום דבר. הוא תמיד חשב שזה
ילדותי. גם בכיתה ב'. "איפה כולם?" הוא שאל. התחלנו ללכת. "לא
יודע, בטח על הספסל מאחורה." "תגיד, אתה לא חושב שהתחפושת הזאת
חושפת את זה שאתה חולה שליטה?" "אימא שלך הזונה בתחת חולה
שליטה. אתה פשוט מבין מה זה להתבגר. או לקיים מצוות לשם
הוויכוח." "לקיים מצוות?" הוא שאל בתדהמה. "כן." "אתה רוצה
להגיד שלהתחפש בפורים זאת מצווה?" "בטח." "אז רגע - לעזור
למסכנים, לתרום לעניים, לאהוב לרעך כמוך." הוא אומר כשקולו
מתעצם. "הכול מקביל ללהתחפש בפורים." "נכון." אני אומר
בנונשלנטיות. "אז למה הדוסים אף פעם לא מתחפשים?" "הדוסים
ממילא הולכים לגיהנום." "איזה שטויות." הוא אמר עם תנועת
ביטול. "טוב, אודי..." "מה?" "כשתמות תבין. חוץ מזה... שאלתי
פעם רב." הוא הביא לי כאפה לראש. "אחח, זה כאב." "אבל לסופרמן
אף פעם לא כואב." הוא אמר בקול של מתרוממים. "אתה יודע מה
אודי?" "מה?" "אבא שלך אוכל בולבולים לארוחת צהריים עם סינר."
אודי שינה את כיוון ההליכה. "חכה שנייה, בוא נעבור בקיוסק. אני
רוצה לקנות ברד." "מה?" נעלמתי לרגע בעולמות אחרים. "אני רוצה
לקנות ברד." "אהה." הלכתי אחריו. "כמה כסף יש לך?" "חמש שקל,
רוצה גם?" הנדתי את ראשי ללא. "אהה, תגיד..." הוא שאל אותי.
"מה קרה לך עם גדי השמן? עידו סיפר לי." "כן. גנב לי את
הסנדווייץ' שעבדתי עליו כל אתמול בבוקר. סלט טונה עם הכול.
בצל, פטרוזיליה, זיתים, מלפפון חמוץ. הכול. אחר כך עוד צחק עלי
מול כל הכיתה." "טוב, מה אתה רוצה, הוא שמן." "וואי, איזה לא
צפוי זה היה." "כן, אהה." "מדהים." "טוב, חכה פה, אני כבר
חוזר." התיישבתי על המדרגות. היה שם צפוף, כמו תמיד. הסתכלתי
על אודי, מנסה לפלס דרך בין ההמון, נדחף לתוך גוש אחד גדול של
חוסר משמעות. בסוף הוא עוד חזר עם סירופ. "ראית מה הוא מכר לי?
אין גושים. " הוא התיישב על המדרגות והראה לי את הכוס. "כן."
הוא התחיל לשחק עם הקשית. "רגע..." אמרתי פתאום כשאני קם
מהמדרגות. "מה קרה?" הוא שאל אותי. "סופרמן מרגיש בסכנה
מתקרבת." ניסתי לעוף לשמיים, "אחח..." והוא הביא לי אגרוף
לרגל. "אחלה חושים, סופרמן." "אתה יודע שאם זה היה סיפור אמיתי
של סופרמן." נעמדתי מולו. "ואני הייתי סופרמן - אתה היית אחד
מהרעים." "אהה, באמת?" "כן." "ואת מה הייתי מנסה לקחת לך?" "לא
יודע." נאנחתי. "אתה פשוט נורא מעצבן היום. אבל אני אוהב אותך.
לא, רגע, אסור לי לאהוב אותך, אתה אחד מהרעים." התעשתי. "ואם
אני אחד מהרעים, עבור מי אני עובד?" "עבור הרוע האולטימטיבי."
"ומה הכוח המיסתורי שלו?" "הרוע האולטימטיבי לא מתקיים כאן.
כאילו... כן, הוא מתקיים כאן, אבל אף אחד לא יכול לראות אותו."
אודי קם. "ולצוד אותו אפשר יהיה רק בעולמות אחרים. בעולמות
שאתה בונה. כי משם הוא בא." התחלנו להתקדם לעבר המגרש. "כן.
ולנצח אותו אפשר עם הכול. לירות עליו חיצים, לרדוף אחריו עם
טיגריסים, לשלוח עליו צי של דרקונים. הכול. זה העולמות שלך."
אודי סובב אלי את פניו באיטיות בעוד אנחנו יורדים במדרגות
למגרש. "לשלוח עליו צי של דרקונים? אתה יותר דפקט ממה שחשבתי.
תגיד, כל זה וגדי השמן הצליח לגנוב לך את הסנדוויץ'?" חייכתי.
"יש דברים שצריך לנצח בעולם הזה."
"המתרומם התחפש לסופרמן השנה." שמעתי פתאום קול מאחורה כשהגענו
לאמצע המגרש. זה היה גדי השמן. הוא בטח לא שם לב לאירוניה
שבלקרוא לסופרמן מתרומם. הסתובבנו. "גדי..." גם השנה הוא התחפש
לפאנקיסט. "ככה לא מאייתים פאק יו." הבלטתי את המילים פאק יו.
"מה אמרת?" הוא שאל אותי, מזעיף את מבטו בעוד הוא קם ממושב
הבטון שמאחורי השער. "וואי, מכות." שמעתי איזה ילד אחד צועק
ברקע. "אמרתי... שככה לא מאייתים... פאק יו. גדי השמן." הגברתי
את הקול שלי, כאשר את המילים פאק יו אני דואג להדגיש הפעם גם
עם השפתיים. שני החברים שלו קמו גם הם, ושלושתם החלו לפסוע
לקראתנו באיטיות. "טוב, בוא נברח מכאן." אודי לחש לי באוזן.
"קח את המשקפיים שלי." נתתי לו אותם. "לאאאא..." הוא אמר עם
אנחה. המשכתי לעמוד שם אפילו בלי למצמץ. הם הגיעו לאמצע המגרש,
עומדים מולנו. "אני חושב שלא שמעתי נכון, אתה מוכן לחזור על מה
שאמרת?" "גדי, די, תעזוב אותו, הוא לא התכוון." אודי אמר לו.
ילדים החלו להתאסף סביבנו. "תגיד, סופרמן..." הוא אמר לפתע,
משנה את הנימה שלו כשחיוך עולה על פניו. "מה שלום אימא שלך?"
קימצתי את העיניים. "כי מאז שדפקתי אותה היא לא מחזירה לי
טלפונים. אולי דפקתי אותה חזק מדי?" "די כבר, גדי." "למה היא
לא מחזירה לי טלפונים?" באותו רגע לא יכולתי לסבול יותר את
העולם הקטן והמלוכלך הזה. לקחתי תנופה עם רגל ימין ונתתי לו את
האגרוף הכי חזק שאני יכול עם יד שמאל. מהמכה גדי חזר שני צעדים
אחורה. "יא בן זונה. שברת לי שן." הוא בדק עם יד ימין שלו את
הפה. "יוצא לי דם." הוא זרק את השן לריצפה והרים אלי את מבטו.
"יא בן זונה." הוא החל לרוץ אלי עם צעקה והביא לי אגרוף לעין.
כשהייתי על הריצפה הוא והחברים שלו עוד הביאו לי בעיטות.
הדבר הראשון שראיתי כשפתחתי את העיניים הייתה היד של אודי
מושטת לעברי. "לא רוצה את העזרה המזויינת שלך." "אחד מהרעים
מושיט לך יד, למה אתה לא לוקח אותה?" "בדיוק בגלל זה." קמתי
בכוחות עצמי. הילדים שעוד עמדו שם החלו להתפזר. "הפסדתי בקרב."
אמרתי לו. "זה היה הקרב? חשבתי שהאויב שלך הוא גוש אנרגיה
שמתקיימת בעולמות מקבילים." "נכון, אתה צודק." אמרתי בכעס
וניסתי להוריד את הגלימה בכוח. "מה אתה עושה?" הוא שאל. "מפסיד
את הקרב." זרקתי את הגלימה והתחלתי להוריד את החולצה הכחולה
שדחפתי לתוך התחתונים האדומות. "די עם זה. אין לך שום דבר
מתחת." הוא ניסה לעצור אותי. "שכל הבית ספר הזה ימצוץ לי."
"אתה דפוק בשכל." זרקתי את החולצה אחרי שנלחמתי להוריד אותה,
התקרבתי צעד אחד אל אודי והצבעתי עליו בכעס. "זה מה שכולם
אומרים, אבל אתה יודע מה? כולם כאן צבועים. חסרי השראה. אני
היחיד שלא מפחד לערבב את הדימיון שלו עם המציאות. אני היחיד
שלא מפחד לחשוף את עצמו. להיות אמיתי. אבל זהו, עכשיו הכול
נגמר. הטיפות הקטנות האלה של השמיים שהצלחתי לראות מהמקום
המזופת הזה שעשוי מבטון מתפורר מתחת למזגנים שמעלים אבק
וריסוסים של גרפיטי שקוראים לכל הערבים למות, הכול יעלם. זהו."
הקול שלי התחיל לרעוד, אבל עצרתי את הבכי כי אימא שלי אמרה לי
פעם שאסור להראות ליריב שלך שאתה במצוקה. למרות שזה כבר היה
מאוחר. "ואתה באמת הולך לוותר על הכול? לזרוק הכול לפח? סופרמן
בחיים לא היה מוותר בשלב הזה על הקרב. זה השלב שבוא הוא קם
מהקרשים ומנצח את הרע." הבטתי בו, לא ידעתי מה לומר.
