"ואל תשכח את הכתובת"
היא אומרת לי
בדרכי החוצה
חוששת שאפסיק לאהוב
בתום פגישתנו
כבר שכחו אותה בעבר
כך נראה
אנשים שהלכו לבלי שוב

לא תשוב לעולם
אהבת חייה
היא יודעת
כי תהיה בודדה לנצח
לבד משבבי תקווה שבאים
והולכים
ובאים
והולכים
מה אכזרית היא התקווה

זיכרונות מטשטשים לצד יתר החושים
על סף ההתכלות האחרונה
אך כאב האהבה, אבוי
בלתי נשכח
צף ועולה על פני השטח
מוחצן, לעתים,
בדמעה בסיטואציה מוזרה
שאינה מובנת לכל

היא אוהבת אותי
בדרך אחרת
ואני אותה
אוהב
לא שוכח אותה
לבי אינו מתיר לי
גם מצפוני אינו שוכח

בא למעונה
מתענג על מטעמיה
והיא על קרבתי
אני כל עולמה,
שעתיים בשבוע
שומע את אותם סיפורים
עמוסי רגש לעייפה
חסרי היגיון החשיבה הצלולה
היא חוזרת על דבריה
תמיד באותה אדרת
היא חוזרת על דבריה
תמיד באותה אדרת

בסוף, אני הולך
אין זה ביתי
אהבות גדולות ממנה יש בחיי
אני הולך אליהן
הולך
ולא שוכח את הכתובת
כי האהבה נצחית היא
והשכחה, לעומתה
באה רק בסוף