בלילה של תקופה מאושרת
לבדי אני יושב
החברים שכחו אותי
אם אומנם היו חברים
האומנם יש חברים?

הדעיכה כבר החלה
שמא הגיעה לכדי גוויעה
עצובה היא, בבדידותה

רחוקים אתם ממני
אף שאני הוא שבחר להתרחק
אולי ציפיתי שתעקבו
או לפחות תנסו לשמור עליי
ממרחקים
האמנם ציפיתי?
רגש שכולו הבל שקר
בלא דם, דין חברות בסיום
חזקה היא נראית
בשיאה
אולי יותר מרגשות אחרים
אפילו
אך השיא הוא תלוי זמן
ומקום.
שיאים טיבם להישבר

ביום, כבר לא אכפת לי
מקשרים מתכלים
איני טורח להוסיף עוד קיסם למדורה
הדעיכה בונה את עצמה
אדישותי מסייעת לה
כחברה טובה
גם היא תדעך
בסוף

ובליל
אני חסר
את רגעי האחווה
את החיוכים הנרכשים
אלו שאינם תלויי דם
אלו שבחרתי
שהזעתי למענם

ואולי העצב הוא שחסר לי
היוצר, המניע
אולי טוב לי מדי
עד כדי רע
פחד גבהים
או חדוות השפל


ממתין להזדמנות
לחסות הליל
בה אכלה כאבי בדמעותיי
הם לא יראו אותן בחשיכה
לא יראו
כי אינם לידי עוד
לבדי, נותרתי לבכות
ובבדידותי
אשחרר דמעותיי לחופשי
כי מים הן בלבד
ואין הן צורבות
בלכתן
אין הן צורבות
את הגוף
רק באות להזכיר לי, לרגע
את האש שלפני הדעיכה
עת האמנתי שמים מדממים