בדד, אי שם, בלב הים
עמד אדם גאה, נלחם
רחוק היה הוא מכולם
פשוט היה ולב לו חם
ראה הים את האדם
האיר פניו, לבו הוקסם
ובגליו חייך, נשם
כי על ידיד נפשו חלם
אך זמן אדם הולך ותם
בתום יומו שוכב. לא קם
גם לו גיבור הוא וחכם
זמנו אוזל, כחוט נפרם
אחי, אחי, מדוע אתה נם?
עור, אחי, כי סובב העולם
או אולי העמדת פנים של נרדם?
פניך חיוורים ושקטים. פניי גם
ואולי זה אני, שדבריי לחינם
כי גופך אינו זע, וקולך הן נדם
וזוהר פניך הולך ומועם
פתיל לבך הטהור כבר נקטע, כבר נגדע
נותרתי לבד, המום ונדהם
לבי מכווץ, מנותץ, שותת דם
הותרתני נכה, בודד, מיותם
כועס על לבך, שפתאום נאטם
אך מה לי כי אכעס ואקצוף ואזעם?
רק הזמן יקל על תחושת הנקם
ינחם את לבי הנרעש, הנפעם
ימסד זכרך ללא דופי ופגם
אהבה או געגוע - מי יידע מה קדם?
לאח שהלך בלי סיבה, לחינם
ורק את סיפור אהבתי לא חתם
סיפור בן שנים, שלא תם, לא נשלם
מת אב ומת גם אח. לא מת חומם
לבי לא נאסף, לא מת עמם
כי בו, בתוכי, יחיה לו זכרם,
ילווני לעד, לא ישכח, לא יידם.
בדד, אי שם, בלב הים
אחי האהוב, שלב לו כה חם
זקף קומתו, בלא פחד לחם
הרחק, לבדו, עד אשר
נעלם
