"זה חייל, חמודי", אמרה האישה המבוגרת, "אתה רואה? יש לו
רובה".
עיניים גדולות שואלות ננעצו בגבו של חיים. הוא מישש באי-נוחות
את הסמל על זרועו ויישר אותו. הרצועה הקשה של הנשק חתכה בבשרו
כשהיטיב את אחיזתו בתיק הגדול. לא היו שם עוד אנשים בתחנת
האוטובוס המשופשפת, שאת קירותיה עיטרו בחוסר חן מסטיקים חצי
לעוסים וכתובות גזעניות בטוש שחור עבה. רק האישה, הילד הקטן
וחיים השתקן.

לילד היו תלתלים חומים בהירים והוא לבש חולצת פסים קצרה. האם
לבשה שמלה דקה עם מחשוף עמוק. היא הייתה יפה והשדיים שלה היו
לבנים ובשלים. חיים רצה לקחת את הרובה, לתת לילד כת בראש ואז
להחדיר את הסטרשף מתחת לשמלה ולירות לה ישר בכוס. במקום זה הוא
נשען על הקיר הסדוק של התחנה והתחיל לגרד את הלכלוך מתחת
לציפורניים הארוכות שלו. הוא תלה מבט חמור סבר אל הדרך כמצפה
שהאוטובוס יצוץ לו מאי-שם, וניסה להיראות אדיש.

הילד פער את פיו וחוט דק של רוק כסוף גלש אל צווארו והכתים את
חולצתו.
"האיש... האיש הירוק" מלמל שוב בהתרסה בקולו החולמני. האם
הסתכלה לצדדים בעצבנות ואז על חיים.
"מתוקי..." אמרה, "אתה לא רוצה שהחייל ייעלב, נכון?" היא
הסתכלה שוב על חיים. "החיילים שומרים עלינו, חמוד. הם משרתים
בצבא ושם כולם לובשים בגדים כאלה ירוקים כדי שתמיד יידעו מי
חייל ומי לא", היא חייכה. "פעם גם אתה תהיה חייל, מתוק שלי".
חיים הצר את עיניו ובהה בכעס בפס הלבן המקווקוו של הכביש כמו
ניסה להקפיא אותו בעיניו העצובות. הוא שנא אותם, את האישה היפה
הזאת והבן התמים שלה. הוא תיעב אותם, כי הם הוציאו את כל הרע
שבו.

האיש הירוק לקח את התיק הגדול שלו וזרק אותו בתא המטען של
האוטובוס. הנהג הכיר אותו ושלח לו חיוך. חיים עשה "כן" עם הראש
והשיב בחיוך משלו. הוא התיישב במרכז האוטובוס, כמו תמיד, על יד
הדלת האחורית. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והאוטובוס היה ריק.
האישה היפה והבן שלה התיישבו במושב שמולו. האיש הירוק רצה
לתלוש לאשה את השיער הארוך והגולש שלה ולהצמיד את הילד הקטן
לחלון עד שידמם. במקום זה הוא הביט החוצה אל הרים רחוקים,
שגירדו את השמיים. הוא התחיל להשתנות. הוא הרגיש איך זה קורה.
כבר לא אכפת. עם הזמן מתרגלים להכל. המחושים הזעירים שמבצבצים
מהשערות בידיים, העיניים שמשתלשלות החוצה מזוג צינורות שקופים
וגמישים, עצמות הלחיים שמתעוותות לצבתות קשות וחדות, הקימור
בגב, והירוק. הגוף כולו ירוק זוהר, מתמלא בכתמים כהים כמו אזוב
רק על סלע טחוב. הטרנספורמציה נשלמה.

האיש הירוק ירד בתחנה שלו. הוא לקח את התיק הגדול מתא המטען
והרגיש את הוופלים והסוכריות, שאמא דחפה מעוכות בכיס הצדדי.
הוא הסתכל פעם אחרונה ודי על האשה היפה והבן שלה דרך החלון
המאובק ואהב אותם נורא עכשיו. הוא רצה ללטף לילד הקטן את הראש
העגול שלו ולתת לאשה נשיקה יבשה על הלחי. הוא הסתכל עליהם מכל
זווית עם העיניים הגדולות שלו, עד שהאוטובוס התחיל לזוז, ואז
החל לצעוד בגב שפוף אל תוך הבסיס.