עמית נכנסה באיחור לכיתה, היא הלכה והתיישבה במקום הקבוע שלה
ליד החלון, הפינה הפרטית שלה בכיתה. אני ישבתי במקומי כרגיל
ליד שחר, הוא כרגיל קשקש לו משהו במחברת אני כהרגלי בקודש
הקשבתי למורה ורשמתי כל מילה שלה.
שלוש שנים היא איתי בכיתה, עמית. ילדה שקטה ומוזרה אבל יש בה
משהו שמושך אש, משהו לא מוסבר. בשנה האחרונה שלנו בבית ספר רק
שמתי לב אליה, ילדה מופנמת שנמצאת תמיד בפינתה, חיוך מקסים,
מדברת רק כשצריך ורק עם אנשים שהיא מכירה היא לעולם לא תדבר עם
אנשים זרים לה, מביך אותה יותר מדי.
שלוש שנים היא איתי בכיתה ולא שמתי לב אליה במיוחד. ידעתי שהיא
קיימת, לפעמים הייתי מסתכל עליה בשיעור ללמוד את מעשיה, לפעמים
הייתי מבקש ממנה שיעורים. היא הייתה תמיד מכינה שיעורים
ועבודות, בשביל כל הכיתה, פשוט לא היה אכפת לה לתת לנו את מה
שהיא עמלה בשבילו כל כך הרבה. כתב ידה שאותו זיהיתי מיד היה
מאוד מיוחד והוא השתנה מדי פעם ופעם. אבל אני מודה בגילוי לב
שכמעט אף פעם לא יצא לי לדבר איתה, למרות שתמיד רציתי, ראיתי
אנשים שמדברים איתה ורציתי להצטרף לשיחה לראות אותה מקרוב
מחייכת, גם אני רציתי לגרום לה לצחוק.
השנה האחרונה בבית ספר התחילה, ועמית בשלה ממשיכה בשקט שלה
ובשלווה המוזרה מעט שלה. ואני גם כן בשלי, עסוק עם כל החבר'ה
בכיתה אבל תמיד תמיד מקפיד לשמור על קשר עם המורה, למרות
שנחשבתי יחסית לחכם יכולתי יותר להרשות לעצמי לדבר בשיעורים
אבל עדיין עשיתי שיעורי בית ועבודות.
אבל השנה מבחינה חברתית עמית התחילה לעבור שינוי מסוים, היא
התחברה עם עוד בנות מהכיתה ויותר שמענו את קולה, היא השתתפה
יותר ויותר בשיעורים והייתה בכלל מעורבת יותר במה שקורה בכיתה.
עכשיו מילדה שקטה שהיא הייתה שנתיים ומשהו בבית ספר היא התחילה
לעשות רעש. היא הופיעה יותר ויותר במסיבות שהיו לנו וסוף סוף
יצא לנו לדבר איתה בלי שהיא תשפיל את מבטה ותהיה נבוכה כאילו
מי יודע מי עומד מולה.
הצלצול הגיע, לא הרגשתי בהיתי כל השיעור בעמית, לא הקשבתי
למורה הייתי עסוק במחשבות, "סער, יאללה צא מהסרט שלך, הפסקה,
בוא נלך למכולת אני רעב" שמעתי את שחר קורא לי. קמתי והלכתי.
כל היום אחרי זה חשבתי עליה, על עמית. היא לא הייתה יותר מדי
יפה, היא התלבשה נורמלי, והיה לה חיוך משגע. כל הימים הבאים
בהיתי בה בכיתה, והיא בשלה ממשיכה עם ההתקדמות החברתית שלה,
יושבת ומקשקשת עם חברה על איזה מקום שהיא הייתה בו, משתתפת
בשיעור, כבר לא מובכת כל כך בקלות, כאילו איזה שינוי עבר בה
והפך אותה לגמרי. לפי דעתי היא שמה לב שאני בוהה בה והתעלמה לא
רצתה להודות בזה שמישהו מסתכל עליה מלא, הביטחון העצמי שלה
מסתבר נשאר עדיין קבור עמוק באדמה. משהו משך אותי לדבר איתה,
להכיר אותה יותר, להתיידד איתה, אבל לא יכולתי, משהו עצר אותי
משהו בה הרתיע אותי.

כמעט שלושה חודשים עברו אנחנו כבר רואים את הסוף, תקופת
הבגרויות התחילה. לומדים, לומדים ועוד ועוד לומדים, זה קשה זה
מעייף אבל זה הזמן האחרון שלנו להשקיע. לאחת מהבגרויות יצא לי
ללמוד עם עמית ועוד כל מיני בנות מהכיתה ועוד כמה חברים שלי,
עשינו לנו מעין קבוצת למידה. שעות על גבי שעות ישבנו ולמדנו,
באחד המקרים יצא לי לשבת וללמוד רק עם עמית ואורית (חברה טובה
שלה), ומצאנו את עצמנו במקום ללמוד יושבים ומדברים אל תוך
הלילה. הלימודים זה זמן רב לא ממש עניינו אותי רק רציתי לדעת
עליה עוד ועוד כל פיסת מידע שנפלטה מהפה שלה ושל אורית וכל
השאלות שלי והיא ענתה על הכל. אך דבר אחד היה חסר, היא מסתירה
ממני משהו, אורית יודעת על זה. הדבר הזה שהיא מסתירה אותו כל
כך אותו גורם שגרם לה להיפתח חברתית בצורה משמעותית כל כך.
בחמש בבוקר הלכתי הביתה בדרך ליוויתי את עמית שגרה ממש ביני
לבין אורית. כשהגעתי הביתה היה כבר אחרי חמש וחצי, במשך כל
אותם חודשים לא הפסקתי לחשוב על אותו גורם שנתן לעמית את האומץ
להתחבר חברתית.

חודשים אח"כ אני כבר בקורס קצינים אבל עדיין עוברות לי מחשבות
על אותה עמית, שלתקופה מסוימת ממש בלבלה אותי במובן החיובי
כמובן. היום, יש לי חברה כבר כמה זמן אני ממש אוהב אותה. אבל
עדיין אני רוצה לדעת מה גרם לעמית להתחבר אלינו, היא מדברת
איתי מדי פעם מרימה טלפון לראות מה שלומי. יש לה חבר חדש
עכשיו, למרבה הפלא, אחד מהחברים הכי טובים שלי. הוא ממש אוהב
אותה והם מאושרים ביחד. מעולם לא גיליתי לו שהיה לי פעם משהו
לעמית, אולי משך אותי העניין הזה של הסוד שלה, בכל מקרה יש
רגשות שלעולם לא דועכים ושאני שומע אותו מדבר עליה זה קצת צובט
בלב, עדיין.

השנים עברו, השתחררתי מהצבא אני עוד יומיים טס לטיול לדרום
אמריקה עם החבר הכי טוב שלי, שחר.
הגענו לשדה התעופה נפרדנו מההורים ומהחברים. עלינו למטוס,
הגענו לדרום אמריקה, טיילנו שם כמעט חצי שנה. באחד מ"הטרקים"
יצא לנו לדבר על הבחורות שאיתן היינו, שחר הזכיר את עמית הם
היו ביחד כמעט שנה, אזרתי אומץ ושאלתי אותו אם הוא יודע מה גרם
לשינוי החברתי שלה בתחילת י"ב. הוא הסתכל עליי, שתק קצת ולאחר
זמן מה אמר, לעמית היה חבר חייל כמעט חצי שנה הם הכי אהבו אחד
את השני בעולם הם היו אחד בשביל השני כל העולם. החבר הזה שלה
הראה לה דברים חדשים, הצליח להגיע אליה אל הלב פנימה ולפתוח
אותה לסביבה הוא אמר לה שהסביבה מפסידה אדם מדהים ומאותו יום
היא רק מכירה עוד ועוד אנשים בגללו. יומיים אחרי שהם חגגו חצי
שנה היה לו מארב בג'נין הוא נהרג. ההורים שלו ביקשו ממנה
להמשיך בדרכה כמו שהוא ביקש ממנה וזה מה שגרם לשינוי. סער חשב
לעצמו ואז נזכר שיום הזיכרון בכיתה י"ב היא באמת לא הייתה ואף
אחד לא יודע לאן היא נעלמה. עכשיו הוא הבין.
ביום שסער ושחר חזרו מדרום אמריקה, התקשר סער לעמית ואמרה לה
שני מילים "אני יודע" וניתק.