"אין דפים! איך אכתוב משהו?!" נכנסתי בכעס לחדר הכאילו אינטימי
שלי, המצב קצת מפסיק להיות אינטימי כשאיתך בחדר ישן החבר של
אימא שלך, ועל המיטה שלך ישנה דודה שלך, ככה שאתה מתעטף בשק
שינה שאפילו לא שלך...
היה לי צורך דחוף לכתוב משהו, לכתוב איזה מכתב מענה למכתב שלה.
בעצם, גם אם היה נאבד לי הצורך לכתוב, היה נופל על הראש שלי
פטיש ההבטחה, שכן הבטחתי מענה ואני אקיים.
אלתרתי דף שהדפסתי עליו פעם ציור של אוזן. כמה אירוני.
"מכתב-קשב" נקרא לזה? אה, לך תבין, אנשים נהנים לקרוא לדברים
בשמות ומטאפורות ורצוי בשפה גבוהה, אולי כדי לא לכתוב את
הדברים כמו שהם, שלא יהיו מובכים מהנושאים הרגישים באמת. ככה
מפזרים רמזים מעצבנים למשהו אמיתי, והקורא בוחר להבין בדרכו את
הרמזים ומהנהן לעצמו: "אה! איזו מטאפורה טובה! מתארת בדיוק את
איך שאני מרגיש!" כשיש סיכוי שמה שהכותב התכוון אליו רחוק מרחק
שנות אור מפיענוח הקורא. לך תבין אנשים, נהנים לשחק בטלפון
שבור...
ברקע מתנגן חרישית "Since I've Been Lovin' You" של "Led
Zeppelin", שיר בלוזי גברי טיפוסי.
שלחתי יד לעבר חפיסת המרלבורו ושיגרתי סיגריה לפה, ביד השניה
מצית. ניצוץ, שאיפה ונשיפה איטית דרך הנחיריים. שולחן העץ שלי
מואר במעומעם ע"י מנורה, כל חפץ מקבל חזות בעלת ארשת חשיבות
בצורת צל. הידיים מוכתמות מדיו שחורה. שאיפה עמוקה, נשיפת ענן
מתגבר לאוויר.
"תגלח את הזיפים האלה!" אני נזכר בחיוך במה שהיא אמרה. אבל אני
נותן להם לגדול ככה, סמל לגבריות המטופשת אך מעודדת מדי פעם,
לא נורא - יעבור עם הגיל, רק באיזה גיל?
לוקח את העט, מדמיין את עצמי בתור שייקספיר. גם כן שייקספיר,
קצת מטומטם מצדי, שייקספיר של שנות האלפיים... ללא אמונה, בלי
להאמין בקיום של משהו, אפילו אם הוא קיים פיזית.
במקום נוצה יש לי יוניבול, ובמקום צורך לשפוך רגשות על הדף כי
מר גורלי עליי, אני מחשב באיזה אופן חדשני ופרובוקטיבי אוכל
לגרות כמה שיותר קוראים. צריך סקס וזימה! משהו עם אהבה בטח -
הביטלס עשו על זה המון כסף!
חונק את הסיגרייה לתוך המאפרה וניגש לכתוב עם היוניבול השחורה
שהכתימה את ידיי ופניי.
שקוע ושקול.
בראש העמוד המעט מקומט כתבתי:
"אהבתי לזיונים, כמו ליבלוב פרחים אביבי".
בסך הכל, כתבתי על משאלתי: שלכולם יהיו אושר וזוגיות. כולל
אותי. אוי אלוהים, גם אותי...