אז כשהיית ילד והלכת לבית ספר ועל כל שאלה ששאלת ענו לך כשתגדל
תבין. אמרו גם שתהנה לך מהתקופה הזאת. אמרו שהילדות היא התקופה
היפה בחייך והיא תעבור ולא תחזור. "תהנה ממנה כל עוד אתה יכול"
כך הם אמרו.
ואתה צעיר שכמותך רק רוצה כבר להיות גדול.

והנה צצה לה תקופה חדשה, הנה הגיע לו גיל טיפש עשרה. הילד בגר
והפך לנער. כולם מביטים ואומרים לך כמה גדלת ושואלים לאן נעלם
הילד שהיית, והם גם מוסיפים ואומרים תהנה מהתיכון ותהנה
מהתקופה, הרי הי לא תחזור והיא היפה בחייך.

ואתה עוצר ומסתכל במראה ועדיין מביטות אליך חזרה אותן עיניים,
העיניים שלך. ואתה חושב לעצמך " אני עדיין אני ולא אף אחד אחר.
מתי כבר יעבור הזמן? מתי כבר אהיה גדול?"

לאחר מכן צצה ומתחילה לה תקופה חדשה בחייך, תקופת הצבא. ואתה
מתרגש ובצעד חושש מתחיל לצעוד את צעדייך הראשונים כבוגר, עובר
בבקו"ם, מתחייל ומתחיל את חייך בתור בורג מסכן במערכת.

וההורים והקרובים מסתכלים על החייל במדים ואמא בדמעה שואלת:"
לאן נעלם הילד שלנו? הילד הקטן שלנו?" ואתה מסתכל במראה ועדיין
אותן עיניים מביטות אליך חזרה.
כולם אומרים לך תהנה בצבא ותיקח משם כל מה שאתה יכול, הרי אין
תקופה יפה ממנה.
ואתה חושב לעצמך: "אם הם אומרים כנרה הם יודעים, הם הרי כבר
גדולים. מתי גם אני אהיה גדול? מתי גם אני אדע?"
והזמן עובר והחייל ממשיך בדרכו, חייל מן המניין, כמו כולם.
מסתכל במראה ורואה למולך איש במדים והאיש הוא אתה. העיניים
מסתכלות ורואות מולן את אותן עיניים, אותן עיניים שלך.
ואתה רוצה לצעוק לכולם "אני הוא אני, אותו ילד שהייתי הוא
עדיין אני, מתי כבר אגדל? מתי כבר לא אהיה ילד?!"

העיניים מהמראה מסתכלות ורואות הכל, רואות את הילד בינקוטו,
הנער בטיפשותו, והחייל. וכולם, כולם ביחד נמצאים בך. הרי הם,
הם אלה שמרכיבים אותך.
הן רואות כיצד גדל הילד והפך לנער, וכיצד בגר הנער והפך
לחייל.
הן זוכרות רואות וזוכרות הכל.

                                                           
      30/7/04