אני שומעת את המים רותחים בקומקום ואותו מתעסק עם הכוסות.
"רוצה קרמשניט?" הוא שואל מהמטבח. לא רוצה קרמשניט, אני מחייכת
לעצמי. שומעת את המכסים של הצנצנות של הקפה והסוכר מסתובבים
לפתיחה וסגירה.
כולם רגילים מילדות לקרוא לו רוני, "רענן זה היה שם שמצריך
מכות" הוא מסביר לי. מאז שהכרנו אני קוראת לו רענן, וזה לא
מפריע לו. "דווקא נחמד, לחזור לשורשים".
אני מול העיתון, ביקורת טלוויזיה בפס ארוך וצר בצד העמוד של
רענן שקד. הדבר הראשון שאני קוראת בעיתון, ולעיתים קרובות גם
האחרון. כשמאוהבים קשה להתעניין בדברים לא מעניינים.
אנחנו כבר לבושים אחרי הקפה, הוא נועל את הבית ואנחנו יורדים
במדרגות יד ביד אפילו שיש מעלית, והוא מספר לי על הקפה שהוא
שתה בקולומביה בטיול שלו אחרי הצבא. יש בדברים שלו התלהבות
שקטה אבל העיניים שלו זורחות כשהוא מדבר, כאילו מישהו כיבה את
כל מה שמסביבן.
הדרך לתל אביב שלווה. מבחינתי המקום הזה הוא דרום לכל דבר,
אפילו שזה בסה"כ כמה עשרות קילומטרים דרומית לתל אביב.
ביום הבא אני מתעוררת בחיפה.
כשמתרגלים להתעורר עם מישהו קשה אחר כך להתרגל להתעורר בלעדיו.
זה כמו שיחליפו לי את משחת השיניים למרידול בלי להודיע, ויישאר
לי הטעם המגעיל שלה בחניכיים, ועל הלשון אחר כך.
יום שלם עובר במשרד. הפסקת צהריים עם הגר ומעיין. סוגרת.
מחליפה בגדים. הולכת להתאמן.
בשמונה הוא יאסוף אותי מכיכר המדינה ונמלמל ביחד עם ניק קייב
ברדיו
We make a little history, baby
Every time you come around
והאדישות הזו למה שסביבי. העולם יכול ליפול, להתהפך ולעשות
שמונה סלטות באוויר ולי לא יהיה אכפת. |