יושב בתחנה, שמאלני וימני מתווכחים על פוליטיקה. לא נשמע טוב,
מה? בטח מצפים לצרחות וגידופי לשון? אבל לא.
שיחה שקטה, גידופי הלשון התקיימו, אבל לא אחד אל השני. אלא על
מדינת ישראל עצמה. וכל צד שמר על העקרונות, כמו שכל צד אמור,
וכל צד גם הקשיב לצד השני, כמובן עם תשובה לטענה שהועלתה ברגע
זה. ומה שהדהים אותי, באמת הדהים אותי, היה מתי שהשיחה באמת
התקדמה, ובאמת הגיעה לשיא, שבו כל צד צודק, אין מנצח או מפסיד,
אן צודק או טועה, אין כל כך הבדל בצדדים, האוטובוס הגיע. השיחה
נקטעה. נגמרה. נעלמה.
"זה האוטובוס שלי."
"טוב... ביי."
עכשיו למה? למה לוותר ככה כל כך מהר? צדקתם! אדון שמאלני ארוך
שיער, וימני מגולח ראש, צדקתם! אז לאן אתם הולכים? יש מקום כל
כך חשוב שתוותרו על שיחה כל כך צודקת? האוטובוס הזה באמת כל כך
חשוב?

והגעתי למסקנה, זוהי דמוקרטיה... צודקת, קולעת לעניין, אבל עם
אנשים כאלה, האוטובוס תמיד מגיע...