את אומרת שאין הרבה סיכויים. אחר כך אני שותקת, ופתאום זה
מרגיש לא נעים ואת לוחשת שזה יקרה.
ואני כבר לא מקשיבה. את מבינה שאבדתי, את יודעת שאין לך כבר
כוח לחפש אותי, ברור לך שאשוב, שאף פעם אני לא באמת הולכת, רק
מסתתרת.
ונכון, בלי הסברים. אני לא רוצה לתת למילים לכלוא את ההרגשה,
למצות את התחושה הזאת.
ושתקתי עוד קצת בצד השני של השפורפרת.
מאוחר, וחם, עוד קיץ דביק ולח, ורצית לנוח, לשקוע בעצמך ולהיות
לבד, כמו שתמיד ידעת. ואמרת בשקט שאת צריכה לסגור, והיית כל כך
רחוקה פתאום. ובעצם לא פתאום. רק רחוקה וקרה, כמו שכבר התרגלתי
לעיתים.
ועכשיו ברקע מתנגנים שירים עצובים, אשר עוטפים את הנוף הפצוע
והכואב של המקום הזה, של המדבר שלנו בסוף העולם.
ומחר אני שוב הולכת, כדי שאוכל לשוב ולתת לו לצרוב בי את
התחושות מן ההתחלה.