אף אחד לא מתרגש
מצעקותיך
חדר לבן עם קולות עמומים
את רוצה לצאת,

את מתה.

הקירות מתדהקים
הדמעות קרות
זכרונות רחוקים,
ריקוד שדים
ואבא לא מחזיק לך את היד.

ומה עכשיו...

אני מדמיינת את הפנים שלך
קרות ולבנות
בתוך ארון כל כך סגור
איך נושמים
איך חוזרים?
עכשיו אני מבינה, כמה אני קטנה
כמה לא מוכנה

החיים נראים לי עכשיו כמו סרט נע
אני מפחדת, ליפול מפס היצור
ישר למגירה

להשכח, להקבר באדמה קרה.
עם הזמן, כל מי שמכיר אותי- ישכח,
ואהפוך להיות ערימה

של אפר מלוכלך.