בארץ רחוקה חי איש שאף אחד לא רצה לראות. הוא היה חולה במחלה
נדירה מאפריקה שעיוותה את פניו לכדי דבר נורא וחיוור.

הוא כיסה את פניו בבדים לחים, כדי להסתיר את כלימתו, כי בפנים
הוא היה אדם רגיל, כמוני וכמוך.

חייו היו קשים מאוד, כי לב האדם רע מנעוריו, והילדים טהורי הלב
הפכו את ימיו הבודדים-טרופים לסבל מתמשך.

כאשר פגש את האשה הוא האמין שהיא יכולה לראות את לבו מאחורי
הבדים הלחים. כשהיה לידה הוא לא התבייש, והתנהג באופן חופשי.
האני האמיתי שלו פרץ החוצה בגלים, והוא הרשה לעצמו לצחוק.

לא הייתה לו שום אפשרות לדעת שזו רק עוד פיסה מהפאזל של חייו
הטראגים. לאשה כלל לא היה לב והיא ניצלה את איש-הפיל המסכן
לצרכיה - צרכים כל-כך בזויים ופרוורטים, שליבנו בדרך-כלל
מדחיק. השיגעון שלנו רותם את ליבנו הטהור לתחתית-המדרגה.

כך גם באיש-הפיל - אף שהיה עיוור מלידה ומאוד מודע לרוע
האנושי.