אוף, רטנתי, אני חייב להתקלח ואין לי כוח. "אני אעזור לך,
בשביל זה אני כאן". שתקתי שנייה ואז זה יצא - "אני מתבייש
להיות לידך ערום". היא התקרבה אליי ונתנה לי נשיקה על השפתיים,
"אתה רוצה שאני אתקלח איתך ואז נוכל להתבייש ביחד, זה יביך
אותך פחות?" היא שאלה והמשיכה ללטף אותי. "לא", עניתי, "אני
קרוב לוודאי אמשיך להתבייש, אבל זה לא שיש לנו ממש ברירה אחרת,
זאת אומרת, זה לא שיש לי ממש ברירה אחרת. את יכולה, לפי מיטב
ידיעתי, להתקלח לבד", חייכתי בביישנות. היא הביטה בי כולה
מחוייכת כאם המביטה על בנה, כשהיא מגלה שהוא התבגר לה פתאום.
אני... התחלתי לגמגם. אני לא מתרחץ בדרך כלל עם בחורות. אני
ביישן, אז אני לא ממש יודע איך הגוף שלי יגיב לזה. היא פרצה
בצחוק ענקי, כזה שישבור כל קרח שקיים בין שני אנשים. "בוא כבר,
כמה אתה מדבר, לכל דבר יש לך הקדמה מנומקת ובתוספת התנצלות. זה
לא מעייף אותך, תגיד?". "זה בדרך כלל מעייף יותר את הצד השני",
צחקתי. "יש לך משהו לתת לי ללבוש? כי לא תכננתי לישון כאן, אבל
נראה לי שאני אשאר". הייתי המום, אבל שמחתי עד עמקי נשמתי. "את
יכולה להישאר ערומה. אחרי שנתקלח, במילא כבר המבוכה תרד". היא
הביטה בי בחיוך נוזף, "אתה שובב, חצוף". "ניסיתי", עניתי
בחיוך. "כן, אחלה ניסיון, ייאמר לזכותך".

שנינו נכנסנו לחדר המקלחת. נעמדנו אחד מול השנייה. "אתה רוצה,
שאני אעזור לך להתפשט?" היא שאלה אותי בשיא האדישות. "לא, זה
בסדר, את זה אני חושב שאני יכול לבד. את רוצה, שאני אעזור לך
להתפשט?". "יהלי", היא פלטה בצרחה מלווה בצחוק, "תגיד, מה קרה
לך היום". המשכנו לעמוד אחד מול השנייה ולהביט. נו, אני מחכה
שתוריד את הבגדים. "לא, קודם את".

נעמדנו שם בחדר האמבטיה, אחד מול השניה, והתחלנו לצחוק
ולהתווכח מי יתפשט קודם.
נראה ששנינו מלאי מחסומים בקשר לערום פומבי. שמחתי שאני לא
היחיד, שיש לו חרדות איומות מעירום. טוב, אז יש לי תוכנית.
"תקשיבי, קודם אני אתפשט ואכנס למקלחת ואז את תתפשטי ותכנסי
אחרי". "אוקיי", היא הסכימה מיד, אבל המשיכה לעמוד ולחכות, לא
ברור למה. "לא, אבל עכשיו תסתובבי. מה הקטע אם אני אתפשט, כשאת
מסתכלת עליי", נאנחתי. היא הסתובבה ושנינו פרצנו בצחוק בלי שום
יכולת להפסיק. הורדתי את בגדיי ונכנסתי למקלחת לקול צהלות
צחוקה של אהובתי.
נעמדתי שם עדיין לבד, והתחלתי בשיחה מעמיקה אל האני שלי.
כלומר, התחננתי אל האיש הקטן שם למטה, שלא יעשה לי בושות ולא
יגרום לי להצטער על שהוצאתי אותו לטייל כך סתם באמצע היום.
השבעתי אותו שלא יעז להחליט לבד, שהוא פתאום נעמד או מתרגש,
שיישב בשקט.

זו הייתה שיחה בין גברים, שאחד מהם ייצא עם ידו על העליונה.
התפללתי שזה יהיה אני.
נזכרתי בכל הפעמים, שביקשתי ממנו להיזקף והוא היה לחוץ או עקשן
מדי כדי להקשיב לי, ועכשיו, היוצרות התהפכו: אני מבקש ממנו לא
לעשות לי בושות ולחכות לתורו. ארצה ילד, ארצה.
אני והאיש הקטן שלי, ז'תומרת לא ממש קטן, לפי דעת הרוב הוא
דווקא ממש בסדר, יש אפילו שפיארו אותו. אנחנו צועדים בראש זקוף
ומורם כבר זמן רב. בדרך כלל היחסים בינינו הם של כבוד והערכה
הדדית. לרוב אנחנו לא מתווכחים או נתקלים בכעסים לא פתורים,
אבל היום יותר מכל מתמיד חששתי ממנו על שינסה להתנקם בי על כל
מעללי בו מגיל 10 בערך.

היא נכנסה למקלחת והביטה בי, אבל רק בעיניי. הבטתי בחזרה אל
עיניה. הפסקנו לצחוק, היינו יותר מדי מתוחים. אני וגם היא
פחדנו לבדוק איש את גופו של רעהו ולכן המשכנו לנעוץ מבטים איש
בעיניו של האחר, לא חושבים אפילו בטעות להציץ למטה.
"טוב, אז תסתובב כדי שאני אעזור לך להסתבן". מעולם לא אהבתי
אותה יותר על רגישות היתר שגילתה, כשאמרה משפט זה וגאלה אותי
מייסורי המבוכה. היא נגעה בגופי בעדינות, לאט לאט.    
אחרי שהיא סיימה את סיבון גבי, שאני לא חושב שהיא חוותה אותו
בכזה עונג כמו שאני חוויתי אותו, כי אני הרי המסובן והיא
המסבנת, אז כנראה שיש הבדל, היא סובבה את גופי אליה.

"תגיד, יש לך שמפו?". הבטתי בה, כיווצתי את עיניי ועניתי. "כן,
יש לי שמפו, אבל אין לי שיער". היא פלטה צווחה של צחוק ואז
נזכרה. "אני מצטערת, השמפו... כאילו... בשבילי, אתה יודע".
"תמר, את ממש מגלה חוסר רגישות. זורעת מלח על פצעי המדממים ללא
בושה". "אוי, אתה ממש מסכן", היא לגלגה. "טוב אז איפה כבר
השמפו שלך?". "תמר", שאלתי בזהירות, "את רוצה שאני אעזור לך עם
השמפו, את יודעת, את סיבנת לי את הגב. זה יהיה רק מנומס מצדי
להשיב לך כגמולך ואם ברחיצה עסקינן, אז לחפוף לך את השיער
נראית לי הצעה לגיטימית". "תגיד, אני לא נמצאת כאן במקלחת,
בגלל שלך אין כוח להתקלח לבד?" היא שאלה במבט מחוייך. "את
רואה, נסים לא מפסיקים להתרחש בכל רגע, גם לך זה יכול לקרות,
יקירתי". ואז התחלתי לצרוח כמו מטורף, "אני בריא אני בריא, אני
הולך, אני יכול ללכת, הרגליים שלי!". היא פרצה בצחוק. "גם קודם
יכולת ללכת, טיפש קטן". "את רואה, אמרתי לך שנסים לא מפסיקים
להתרחש". "טוב, אתה חושב שאתה יכול להירגע ולתת לי לרחוץ
אותך?".

"כן, רחצי אותי, רוחצת הגופות היקרה שלי!" צעקתי ונישקתי אותה
על שפתיה. היא התרחקה ממני בפתאומיות ופניה החווירו, "איך קראת
לי?". "מה?" שאלתי, מנסה להבין מה בדיוק קרה, ואיפה טעיתי.
יהלי הרימה את קולה ונתנה בי מבט מרוכז וכואב, "איך קראת לי?".
"רוחצת הגופות היפה שלי", עניתי בלחש. זה שם חיבה, ניסיתי
להתנצל בלי לדעת ממש על מה.

"תקשיב לי טוב, אני לא רוחצת גופות ואתה, עם כל הכבוד, עדיין
לא במצב צבירה של גופה, אז עד שתהפוך לכזה או לחילופין אני
אחליף מקצוע, אני אודה לך אם תשאיר את שמות החיבה שלך או את
החוש הומור המורבידי והלא במיוחד מצחיק שלך לעצמך". היא יצאה
מהמקלחת. "נראה לי, שאתה כבר מספיק נקי". היא לקחה את המגבת
ופתחה את הווילון. "אתה יוצא?" היא שאלה בחוסר סבלנות. "לא",
עניתי, "אני רוצה עדיין להישאר. את יכולה ללכת". היא סגרה את
הווילון ושמעתי את הדלת נטרקת. עמדתי שם כולי רועד וחיוור נותן
למים לזרום על גופי. אני לא יודע אם אלה היו דמעות, שזרמו
מעיניי, או שמא המים מהברז. בכל מקרה, המילים שהיא אמרה חזרו
אליי שוב ושוב מהדהדים בראשי, חותכים בי כמו סכינים. היא פגעה
בי. לא חשבתי, שהיא אי-פעם תעשה את זה, והנה היא עשתה את זה.
המים ממשיכים לזרום על גופי, או לפחות כך הרגשתי, אבל התחושות
שלי באותו רגע היו כל כך לא מובחנות, ריקות, כמעט ולא יכולתי
לחוש בהן. רק לעמוד שם ולא לזוז. לעמוד מתחת לזרם מים רותח
ולרעוד מקור.
כשיצאתי מהמקלחת, היא הייתה כבר במיטה. היא נרדמה ונראה, שהיא
ישנה שינה עמוקה.
לא יכולתי לישון במיטה שלי עכשיו, כי היא הייתה שם והרגשתי
כאילו המיטה לא תוכל להכיל את שנינו כעת. נשכבתי על הספה
בסלון. ראשי לעבר גב הספה וגופי מכורבל בתוך עצמו.
התעוררתי מהאור, שסינוור מבעד לתריסים. פתחתי את החלון ונתתי
לרוח הקרה לשטוף בי, לנזוף בי, להחיות אותי, אולי אפילו לנקות
אותי ממאורעות אמש. עמדתי שם נותן לרוח לעבור על ידיי, על גבי,
על פניי, על גופי- עומד שם ולא נאחז בדבר מלבד הרצון העז שלי
למחילה, מחילה מאהובתי.