אני נשארת
לחרוץ על מיטתי את חיי.
משפשפת את הגעגוע בין רגליי
והוא נשחק
ודוהה מעט. מעט.

והוא הותיר אחריו זיכרונות מרים מתבוסה.
אני יכולה לדמיין את זחיחותו החמימה כשהוא
יושב במטבח שטוף האור וקורא את הספר
שקניתי לו פעם, כשהבטיח לעזוב,
בשבילי,
אך משך מעל ראשו את שמיכת הזיכרון
לטווח ארוך. כך תמיד יכול היה לומר
שהאהבה שלנו,
כמו כל הר געש,
גם היא תיכבה מתישהו.

(הלב שלי מתכווץ למחשבה שמגיע החורף
וזה החורף
השני
שאינך,
ההבטחות שתלית על קצות אצבעותיך
מברישות את לחיי בדרכן מטה).