ישבנו בסלון ראינו טלוויזיה עם שוקו שמיכה הכין, הייתה איזה
סדרה מטומטמת משנות
ה- 80 שאמורה להצחיק היו לי דמעות בעניים.
פתאום משהו הציק לי
"הוא לא סימטרי" הכרזתי
"מה"
"הוא לא נכון" המשכתי
"מה, על מה את מדברת?" מנסה להבין
"השולחן, לא סימטרי" עני המשיכו לבחון אותו בקפידה.
"זה שולחן, הוא חייב להיות סימטרי זה כמו... שתגידי לי שאת
יודעת לעוף"
הסתכלתי עליו
"בטח שאני יודעת"
הוא חזר לטלוויזיה
שתקתי לרגע ושוב הסתכלתי עליו
"בטח שכן"
הוא לקח לגימה מהשוקו שעמוס בשוקולד פרה (שמנה)
"בטח שמה?"
"בטח שאני יודעת לעוף"
הוא הסתכל לי בעניים הייתי מאוד רצינית גיחך וחזר לטלוויזיה
"אתה לא מאמין לי, נכון?"
"איך קוראים לתוכנית הזאת בכלל"
לקח עוד לגימה תוך כדי שמשנה נושא.
סובבתי את פניו אל מול פני
"אתה רוצה שאני יוכיח לך?" שאלתי
"די, תפסיקי את מפחידה"
"אני לא צוחקת אני רוצה להוכיח לך"
"נו, טוב תוכיחי לי" הוא אפילו לא חשב לרגע שאני רצינית.
קמתי והלכתי למחסן שמחוץ לבית המשותף שלנו בשלוש השנים
האחרונות.
לקח לי בדיוק חמש דקות וחזרתי, הוא כבר החליף לערוץ 1 לראות
חדשות
"לאן הלכת?"
"להביא את זה!"
החזקתי מסור ענקי ומאיים ביד ימין (למרות שאני שמאלית)
"מה את עושה?" הוא קם ממקומו
התכופפתי וניסרתי רגל אחת מהשולחן
"את מטורפת" צעק
"אתה רואה?" שאלתי בגאווה
"מה, מה אני רואה?"
השולחן לא סימטרי!" אמרתי
הוריד שבמצח שלו כבר יצא החוצה
"נו, מה את מנסה לעשות?"
"אם השולחן לא סימטרי זאת אומרת,
שאני יכולה לעוף
לא???".