היא לא יכלה לישון. זה כבר שנה בערך שהיא לא מסוגלת לנוח. כאשר
היא נכנסת למיטה, חוסר נוחות משתלטת עליה והיא אינה רגועה אף
לא לרגע. ההרגשה היא שגם חתולתה סובלת כמוה, היא מביטה לנשמה
הקטנה בגוף של חתולה ורואה כאב, העיניים מבקשות לאהבה. מתקרבת
אליה בשקט ורואה שהחתולה שלה איבדה אמונה. היא אינה מאמינה עוד
בבני אדם, היא חוותה התעללות. היא הכירה בכאב וזה הספיק לה.
האשמה שלה מכרסמת אותה מבפנים לרנה אין כח לעזור. אין לה כח
בכלל לעזור לעצמה, אז איך תכל לעזור לחתולה שלא יכולה לומר מה
גרם לה לפחד מבני אדם. זה קשה להיות לבד, זה קשה כשגודלים
בהרגשה שהמקום הכי בטוח הוא רחוק מהבית כמה פעמים חשבה לעזוב
את הבית ותמיד משהו עצר בעדה. כל פעם כשרצתה לקחתה היא סרבה
למרות שהיא עברה התעללות ולמרות חוסר האהבה היא נשארת בסביבה,
כי ככה זה חתולים. כל בוקר מביטה במראה ומאבדת את עצמה היא
מנסה לראות מי היא באמת ולא מה שלה נאמר. הכי גרוע שהיא עומדת
מהצד ולא עוזרת. כל פעם היא מתכננת איך היא תברח ותקח גם אותה
אבל אין לה כח להמשיך ואין לה כח לדאוג והיא שוקעת אט אט ולא
מרגישה את הקרקעית. בלילות היא מציירת מקום אחר בו הייתה רוצה
להיות, היא מדמיינת שהעולם יכול להיות אחרת. לא פעם ניסתה לשחד
את החתולה שתבוא אליה, פתחה קופסת טונה והניחה לידה. היא חשקה
בטונה, מבטה הופנט לעבר המזון ועם כל הרצון והרעב היא לא משה
ממקומה. היא חיכתה שרנה תלך לישון ואז בפסיעות עדינות נגשה אל
הטונה. האופן בו היא אוכלת. במהירות. טומנת ראשה בצלחת, מביטה
לכל עבר. מבטים מהירים וקצרים, תזזיתיות. ניתן לראות שאין היא
מרגישה בטוחה במקום שאמור להיות המפלט שלה, הבית שלה. בלילות
שתיהן מביטות, בוחנות  האחת את השניה, רנה ישנה בהפסקות, קמה
לכיוון החלון ושוב חוזרת למיזרון, זורקת את עצמה ומייחלת
למנוחה. זה מכבר ימים שהשינה הוא סוג של שכרון. הכל מטושטש
והיא לא ישנה ולא ערה. אין לה כח.והיא אוזלת בחלוף הימים, היא
מאבדת מכח החיים. כאשר הבוקר עולה מביטה במראה ורואה את אותה
חתולה קטנה, עייפה ומותשת. שורטת את הדלת ורנה מראה לה את הדרך
ומקווה שלא תחזור, אך כמו כל חתול רעב היא חוזרת.