הערה, בעיקר למי שמכיר אותי וקורא את זה:
מה שכתוב פה מבוסס על יומן המסע שלי, חלק גם מצוטט משם, אבל
הרוב לא. הרבה מהדברים נכתבו גם על בסיס זיכרונות, שלא נכתבו
ביומן. היומן עצמו לא מפורסם משיקולים שונים, תבינו את זה.
ולאנשים שלא יצאו למסע הזה ועוד יש להם את האפשרות - תצאו, לא
משנה למה. המסע הזה כל כך חשוב, ומהווה חובה, ולא רק מבחינה
היסטורית, לאומית, או כל דבר אחר. יותר מהכל - הוא חובה
לעצמכם, בתור בני אדם.
היום הראשון - 16/3/2004
כל כך מאוחר עכשיו, ואני בקושי מחזיקה את עצמי ערה. רק יצאנו
משיחת הקבוצה שלנו, והמדריכה שלנו, שרית, שחררה אותנו, רק
כששמונים אחוז מהקבוצה נרדמו לה מול העיניים. כן, גם אני. ככה
זה כשערים כמעט יומיים רצוף, עם נמנומים מזדמנים במטוס
ובאוטובוס...
אז בלילה אבי, אח שלי, הקפיץ אותי ואת מרינה (עוד מישהי
מהמשלחת) למרכז הקונגרסים, שם התאספו כולם וחיכו לאוטובוסים.
שני אוטובוסים, כי אנחנו משלחת ענקית. 80 איש. המוני מדי,
אפילו, הייתי אומרת. אחרי שכולם נפרדו מכל ההורים, שבאו ללוות
(ואני הרגשתי די בחוץ בקטע הזה, כי אח שלי נפרד ממני עוד לפני
שהגיעו האוטובוסים, ומההורים ומהאח השני נפרדתי עוד בבית),
עלינו לאוטובוסים ונסענו לשדה"ת בלוד. הטיסה שלנו הייתה טיסת
תלמידים, כפי שהבנו עוד בדיוטי-פרי, לפי כמות האנשים בגילנו,
שהסתובבו שם. הטיסה הייתה די סיוטית, הייתי אומרת. הייתי תקועה
בקצה של המטוס, מוקפת באנשים שאני לא הכי אוהבת, ובהרבה אנשים
מגעילים מבתי ספר אחרים גם. אז ניסיתי לישון כמה שיותר, וקראתי
מכתבי טיסה שכתבו לי. היה נחמד, העברתי את הזמן. בסופו של דבר
נחתנו בורשה, ואחרי כל מיני סידורים והמתנה לאוטובוסים התחלנו
את הנסיעה שלנו לקרקוב. נסיעה ארוכה מאוד, של שש שעות. אז חלק
מהדרך ישנתי, וחלק מהדרך שמעתי מוסיקה, וחלק מהדרך סתם בהיתי
בנוף וחשבתי. היה שלג בחוץ, זה היה יפה כל כך...
אחרי שעברנו חצי מהדרך, הגענו לעצירת אוכל, מק'דונלדס. נוראי.
בהפסקה השנייה שלנו עצרנו באיזה יער, ומה שהייתה אמורה להיות
עצירת שירותים, הפכה במהירות למלחמת כדורי שלג. היה כל כך
כיף...
בסוף הגענו לקרקוב, עשינו סיור ברובע היהודי הישן - קאזימיש,
קפאנו מקור, ובסופו של דבר הגענו למלון. התמקמנו, אכלנו ואחר
כך עלינו לשיחת קבוצה. זה פחות או יותר מסכם את היום. עדיין
שום דבר שואתי מדי או משהו כזה... רק כמה סיפורים היסטוריים,
ודברים כאלה.
טוב, כדאי שאני אזוז לישון, העיניים נעצמות לי. לילה טוב!
היום השני - 17/3/2004
בניגוד לאתמול, שברוב הזמן שררה אווירה טיולית וכיפית, היום
הזה היה שונה לחלוטין. בבוקר נסענו לעיירה אושווינצים, ומשם
לאושוויץ 1. אחר כך נסענו לאושוויץ 2 - בירקנאו. אני בקושי
יכולה לתאר מה עבר עליי שם. מה עבר על כולם, אם כבר. זה בכלל
לא כמו שחשבתי. היה לי הרבה מאוד מידע בראש, עוד מההכנה בארץ,
אבל כשנמצאים שם... פתאום רואים הכל אחרת, פתאום מבינים שחלק
מהפרטים לא מדוייקים לגמרי, שהכל מעורבב בראש, ופתאום כששם...
מבינים דברים אחרים. למדתי המון היום. המון. מדהים כמה שאלות
ומחשבות היום הזה מעורר. היה כל כך קשה.
אושוויץ 1 בכלל לא נראה כמו מה שחשבתי. זה נראה כמעט כמו איזה
מחנה קיץ, עיירה פסטורלית, או משהו כזה. הכל כל כך ציורי שם!
בתים מלבנים אדומות, שבילים מסודרים, עצים ירוקים והשלג, שנשאר
מאתמול, כאילו שהמקום יצא מאיזה סט צילומים של סרט... רק חבל
שמגדלי השמירה וגדרות התיל הרסו את היופי שבמקום. ברגע שרואים
את זה, קולטים פתאום מה באמת הלך שם, במקום היפה הזה.
אושוויץ אחד הגעיל אותי, דחה אותי כל כך...
ואז הגענו לבירקנאו.
שם פחדתי, פחדתי כל כך.
המקום עצום, אינסופי, ומוקף באופק של עצים גבוהים, חסרי
עלים... "עצים בלי עץ", כמו שגיל אמרה. פשוט מצמרר. אי אפשר
לתאר במילים מה מרגישים, כשעומדים שם.
אני לא זוכרת מי נשבר ראשון. אולי דור, אולי דניאל. זה כבר לא
כל כך משנה. אני לא חושבת, שנשאר מישהו שלא נשבר היום, בשלב
כלשהו. אצלי זה קרה דווקא בסוף, בטקס שלנו, ליד אגם האפר
בבירקנאו. שמעתי אנשים אחרים, שנשברים ומתחילים לבכות בזמן
הקראת השמות, והבכי שלהם שבר גם אותי. מדהים איך דברים כאלה
יכולים להשפיע.
כשהיינו שם, היו עוד הרבה קבוצות אחרות. גם מישראל, וגם
ממקומות אחרים, גם יהודים וגם לא יהודים. הרוב התייחסו אלינו,
הישראלים, באהדה. צילמו אותנו עם הדגלים, זרקו מילות עידוד
וחיזוק. אבל אלו היו המבוגרים. רוב הנוער שראינו שם, ולא היה
יהודי, היה אדיש. בשיחת הקבוצה המסכמת בערב דיברנו גם על זה.
היום השלישי - 18/3/2004
היום הוקדש לסיור בקראקוב - גטו קראקוב, זמן חופשי בקראקוב,
ואחר כך - נסיעה לאנדרטת פלאשוב, שהוקמה במקום שבו היה פעם
מחנה העבודה פלאשוב. אחרי הטקס שם נסענו הלאה, נסיעה ארוכה
נוספת, כחמש שעות, ללובלין. היום לא היה קשה כל כך, אולי כי לא
ראינו שום דבר מוחשי בעיניים. הזמן החופשי היה נחמד, קנינו
מזכרות ושטויות, צחקנו קצת. זה בטח נשמע נורא מוזר שבמסע כזה,
אחרי הזוועות שראינו אתמול, אנחנו יכולים לצחוק. אבל אם לא
נצחק, בטח נצא מדעתנו. גם על זה דיברנו אתמול בערב. השיחות
האלו עוזרות במידה שאי אפשר לתאר, לפחות לי, ואני לא היחידה
שחושבת ככה. זה עוזר לעכל ולהתמודד עם מה שרואים.
כשהיינו בדרך לאוטובוסים, אחרי הזמן החופשי שלנו, קרה משהו.
חצינו את הכביש, קבוצה גדולה, 80 איש, כן? עם מאבטחים מקדימה
ומאחור, מורים, מדריכים... בכל אופן, זוג פולני צעיר עבר לידי.
בחור ובחורה, כבני עשרים וחמש, לא יותר. הבחור אמר "ז'יד", או
במילים אחרות - קרא לנו יהודונים. רק אני שמעתי את זה, כי הוא
עבר לידי. אחר כך סיפרתי את זה באוטובוס לשאר, איזו מהומה זה
עורר... גילי וענבל ניסו לצחוק על זה קצת, עומר ועידן שאלו את
המאבטח אם אפשר להכניס לו מכות. אחרי שהמדריכים הרגיעו אותנו
קצת, נסענו. אבל האמת, שזה מטריד אותי עד עכשיו. אמא ואבא תמיד
מספרים לנו בבית איך התייחסו אליהם, כשהם חיו בברית המועצות,
לפני שהם עלו לארץ. הסיפורים האלה, על אנטישמיות, נראו לי כל
כך רחוקים... ועכשיו? עכשיו זה פה, זה קרה לי. אז איך אני
יכולה להתייחס לזה בתור משהו רחוק? זה לא. זה חי וקיים, וזה
קורה. ומה פירוש השנאה הזאת בכלל? איך בנאדם יכול לשנוא מישהו
אחר בגלל שבתעודת הזהות שלו כתוב "יהודי"? יש דברים, שאני לא
אבין בחיים.
מסתבר, שבנסיעה ארוכה באוטובוס קורים דברים מוזרים. האוטובוס
שלנו היה מחניק וצפוף, היינו רעבים ועייפים, ובנוסף להכל - גם
זרקו לנו ביצים על האוטובוס, כשעברנו באיזה כפר. אז לא, זה
כנראה לא בגלל שאנחנו יהודים, אלא סתם כי לילדים של הכפר היה
משעמם. אבל עדיין, זה קומם את כל האוטובוס, ומפה והלאה -
הדברים הידרדרו. זו הייתה הקלה להגיע למלון, אפילו שהוא נוראי,
ואפילו שהספקתי לריב עם ניצן, שוב. זה קשה להיות בחדר עם
מישהי, שרבים איתה כל הזמן... טוב, לא משנה. לישון.
היום הרביעי - 19/3/2004
בבוקר עזבנו את המלון הנוראי, ונסענו למיידנק. חשבתי, שהנסיעה
תהיה ארוכה יחסית, לפחות חצי שעה, ולכן הופתעתי נורא שאחרי חמש
דקות של נסיעה בקושי הספקנו לצאת מהעיר, וכבר האוטובוסים נעצרו
והמדריכים אמרו לנו לרדת מהאוטובוסים. לא הייתי המופתעת
היחידה. זה אולי הדבר שהכי קשה לקבל במחנה הזה, העובדה שהוא
ממש בתוך העיר... בקושי כביש או גדר מפרידים... הייתי בהלם. זה
מחנה השמדה, והוא לא מוסתר או משהו... כולם רואים מה קורה בו!
קשה לי לדבר על הביקור שם. הוא היה מזעזע נורא, גם שם הכל כל
כך מוחשי... והר האפר. מקום מזעזע. במיוחד כשחושבים, שלא רק
אפר של יהודים מונח שם. גם סרבני שלטון נשרפו שם, במיידנק,
ושאר מתנגדים. אחרי הטקס שם נסענו לבית הקברות הישן בלובלין,
ומשם - עוד נסיעה של חמש שעות, הפעם לביאליסטוק, למלון איכותי
ביותר.
אחרי ההתמקמות בחדרים ירדנו לקבלת שבת בחדר האוכל. קשה לומר
שהיה לי הרבה תיאבון, כמו אחרי אושוויץ. אוכלים כי חייבים
להמשיך לתפקד, לא מתיאבון. וכמובן, שהאוכל המגעיל שיש פה לא
עוזר במיוחד... על מלח הם לא שמעו?!
בכל מקרה, אחרי קבלת השבת, שהייתה דווקא נחמדה ומלאת הווי,
ואחרי האוכל, המורים חילקו לנו מכתבים. זה היה ממש מרגש,
במיוחד כי אף אחד לא ידע על זה ולא ציפה לזה. הפתעה מוחלטת.
בפעם השנייה שקראתי את המכתב, בכיתי. כמו כולם, למען האמת. אחר
כך עלינו לשיחת קבוצה. כמובן שבשיחות האלה אנחנו בהרכב מצומצם
- לא קבוצה המונית של 80 איש, אלא קבוצות קטנות, של 20 איש.
בקבוצה שלי יש אנשים ממש טובים ומדריכה נהדרת, ככה שהשיחות
באמת עוזרות. בכל מקרה, שרית הכינה לנו נושא כלשהו לשיחה, אבל
היא ראתה שאף אחד לא ממש יכול לדבר על זה, בגלל שאנחנו יותר
מדי נסערים ממה שראינו היום, ומהמכתבים. אז עשינו פעולה שונה
קצת. חלק הקריאו מכתבים. דיברנו בעיקר על הרגשות שלנו. כולם
בכו בשיחה הזו. מוזר כמה שכולם התקרבו והתגבשו. זה לא נראה
מוזר לאף אחד, אם מישהו מתחיל לבכות או לספר משהו ממש אישי,
וכולם תומכים. קשה לשחזר את החוויות, שאנחנו עוברים במהלך
הימים האינטנסיביים האלה בבת אחת, בכתיבה מדי ערב. זה כל כך
הרבה יותר מורכב מזה.
היום החמישי - 20/3/2004
היום, בפעם הראשונה מאז שנחתנו בורשה, היה באמת באמת קר. כולנו
קפאנו, לבשנו מיליון שכבות בערך, והמורים חילקו לנו אפילו
שקיות חימום קטנות... בחלק מהזמן גם ירד גשם. חבל שלא ירד
שלג... כל השלג, שראינו עד עכשיו, היה רק ביומיים הראשונים,
ובינתיים הוא כבר נמס לגמרי.
היינו היום בגטו ביאליסטוק ובעוד כמה מקומות בעיר, ואחר כך
נסענו לטיקוצ'ין, ומשם ליער לופוחובה, ואחר כך לידוואבנה.
מיותר לציין שבכל "גטו", שאנחנו מבקרים בו, נשארים בתים
ספורים, מקומות ספורים. הרוב נהרס ונבנה מחדש.
בידוואבנה קפאנו מקור עד כדי כך, שכשהתיישבנו בפינה של אתר
ההנצחה, פשוט ישבנו ונשכבנו כל הקבוצה אחד על השני כדי להתחמם.
בשלב מסויים הפסקתי להרגיש את הידיים, את הרגליים ואת הסנטר.
זה הזמן להגיד תודה לתום על המעיל, אחרת הייתי כבר קופאת
למוות...
ביער האחים היה מצמרר. קריפי שכזה. יער של עצים גבוהים ודקים,
הכל מפחיד, משרה אווירה לא נעימה. שקט. הולכים והולכים בשביל
ארוך, עד שמגיעים לשלושה קברי אחים גדולים. מפחיד, קשה לקלוט
איך פתאום נעלמו אנשים ככה. איך פתאום כולם מוצאים את עצמם
בקבר אחד גדול.
ושוב, הדגלים שמלווים אותנו לכל מקום. אף פעם לא הרגשתי קשורה
במיוחד לדגל. אבל פה, בפולין, עם כל הדברים שאנחנו עוברים במסע
הזה, הדגל הזה מקבל משמעות מיוחדת. משמעות, שקשה להסביר. אני
מוצאת שקשה לי להסביר הרבה מאוד דברים בדיעבד, כשחוזרים למלון.
אני מניחה שהמוח שלי מדחיק חלק מהדברים, חלק מהמחשבות שעולות
לי לראש, פשוט כי זה קשה מדי להתמודד עם כל התכנים האלו. בסך
הכל זה שילוב מוזר, בין מסע שכזה לבין מעין טיול בחו"ל עם
חברים...
היום השישי - 21/3/2004
היום הוקדש לסיור בגטו ורשה, וברחבי העיר. היה יותר קל מבשאר
הימים. היה נחמד, מבחינת ההווי. ירד גשם, היו קטעים. בכלל,
היום כולו דמה יותר לסתם סיור מאשר לחלק במסע. אפילו בערב,
השיחה הקבוצתית פתחה במשחק, שנמשך די הרבה זמן, ורק אחר כך
עברנו לדבר על התכנים. השיחות האלו מעניינות, פותחות את הראש.
לא מדברים רק על התכנים, שרואים וחווים. אפשר לומר שרוב הזמן
מדברים על שאלות פילוסופיות שנגזרות מזה, ולא רק בקשר לשואה
עצמה, אלא בקשר לבני אדם ולעולם בכלל. השיחות האלו גורמות לך
לחשוב אחרת. בכלל, זה אחד הדברים העיקריים שקורים במסע הזה -
חושבים. וזה מוזר, וזה מתסכל, וזה מפחיד, וזה כואב, וזה גורם
לך ללמוד המון על אחרים ועל עצמך. וזה מבגר, במידה מסויימת.
אבל שוב, אולי זו רק אני.
כולם אומרים, שפולין זו חוויה מגבשת. זה כל כך נכון. אני מוצאת
את עצמי במהלך היום מדברת כל כך הרבה עם אנשים, שבקושי דיברתי
איתם בארץ, על כל כך הרבה דברים. ובכל זאת, אפילו שאנחנו
קבוצה, יש בכל זאת את המקום להיות אינדיבידואל, ואולי זה מה
שכל כך יפה בזה.
חזרתי עכשיו לחדר אחרי שיחה ממש ארוכה עם מישהו מהמשלחת. ידיד,
שהייתי מדברת איתו גם בארץ, אבל המון המון זמן לא הייתה לנו
שיחה אמיתית כמו עכשיו. הכל התחיל מזה שאני וניצן שוב רבנו...
כמו תמיד. אין יום אחד שלא רבנו פה... כולם מתפלאים איך אני
עדיין מחזיקה מעמד לחיות איתה באותו חדר. טוב, זה גם מפליא
אותי, האמת...
אפילו שמעניין לי פה, ואני עוברת הרבה, וגם נהנית, אני בכל זאת
מתגעגעת. נורא מתגעגעת להרבה אנשים, גם כאלה שלא חשבתי, שאני
אתגעגע אליהם כל כך. ולא רק לאנשים, גם לכל מיני דברים קטנים,
שיש רק בארץ.
קצת עצוב לי ולבד לי עכשיו.
היום השביעי - 22/3/2004
בבוקר ביקרנו בכמה מקומות בורשה עצמה - בבית הקברות היהודי
הישן, שהיה יפהפה מצד אחד ומפחיד מצד שני, ובחוות ההכשרה
גרוכוב. אחר כך נסענו לטרבלינקה. האמת, שבטרבלינקה היה לי פחות
קשה מאשר באושוויץ ובמיידנק. כלומר, היה לי קשה, אבל בצורה
שונה. לא נשאר שם כלום, פשוט כלום. רק המוני אבנים, שמציינות
את המוני הקהילות שנרצחו שם, ואנדרטה גדולה. אולי בגלל שזה היה
פחות מוחשי מהבחינה הזו, הזעזוע היה שונה. אבל היער הזה גם
מצמרר. הולכים והולכים, עד שמגיעים לקרחת יער שוממת, באמצע שום
מקום. מצמרר. היערות האלה... זה כל כך מפחיד להסתובב שם ככה...
ולחשוב, שאולי פעם, מזמן, לפני המלחמה הזו, היו אנשים שהיו
נוסעים לטייל שם, אולי לעשות פיקניק... מפחיד. המוח האנושי
והזוועות, שהוא יכול להמציא, מפחידים אותי. מאוד מפחידים
אותי.
אחרי טרבלינקה חזרנו לורשה, והיה לנו קצת זמן חופשי בקניון.
הסתובבנו קצת, היה נחמד. קצת מזכרות ושטויות שכאלה... אחר כך
נסענו חזרה למלון, עוד שיחה עם הקבוצה, ושוב אני פה.
למרות שאני רוצה לחזור לארץ, לבית, לחדר, למקלחת, לחברים,
למשפחה... אני גם יודעת שאני נורא אתגעגע לפה, לחוויה הזו.
למדריכים, להווי שהלך פה... השבוע הזה בכלל לא עבר לי במהירות.
ממש ממש לא. לא שסבלתי פה, שוב - יש המון קטעים כיפיים
ונחמדים, לצד הדברים הקשים. מה שכן, אני ממש מתגעגעת לאוכל
נורמלי... האוכל פה מגעיל, ממש ממש מגעיל. אני גם מתגעגעת
לפרטיות שבבית. לחדר משלי, ללוח זמנים משלי, להיות רק עם מי
שאני רוצה ואוהבת, למוסיקה שלי. הרבה דברים קטנים שלומדים
להעריך, רק כשהם חסרים.
היום השמיני - 23-24/3/2004
אז זהו זה, היום האחרון הגיע. מוזר לי פתאום לחשוב, שתכף הכל
נגמר. היום הוקדש למסע בעקבות גטו ורשה - ובסוף המסע נערך הטקס
המרכזי שלנו, באנדרטה. לפני המסע הזה היינו בבית יאנוש
קורצ'אק, ואחר כך התפצלנו לשני בתי ספר שונים, ופגשנו בני נוער
פולנים. הכרתי שם שתי בנות חמודות, אולי נשמור על קשר. אחרי זה
היה לנו קצת זמן חופשי בעיר העתיקה בורשה, והיה נחמד.
אחרי הטקס נסענו לארוחה "ישראלית" במסעדת "ירושלים" בורשה. היה
נחמד, אפילו שהאוכל היה חיקוי גרוע, אבל בכל זאת נתן קצת טעם
של בית. היה המון הווי, מתנות למדריכים ולמורים, למאבטחים,
המון צחוקים ושירה בציבור... היה כל כך כיף. בסוף חגגו לעופר
ולי את היומולדת, הרימו אותנו על כיסאות ובלאגנים... היה ממש
מצחיק. לפני כמה דקות, בחצות בדיוק, כשכבר כולנו היינו במטוס,
התחילו גם לשיר לנו שירי יומולדת. חוויה משעשעת, לחגוג ככה
יומולדת. ובכלל, קיבלתי הרבה צומי של יומולדת מאנשים פה. היה
ממש נחמד...
בחזרה בארץ - 24/3/2004
זהו זה, אנחנו באוטובוס עכשיו, בחזרה לחיפה. המסע נגמר. נפרדנו
מכל המדריכים, זהו זה. שוב בארץ. אין כמו בבית. הנופים,
האנשים, הכל. כל אותם הדברים הקטנים, שהתגעגעתי אליהם. הריח,
השמיים, החום, הבית. אין כמו הבית. הבית שלי, הארץ שלי, המדינה
שלי.
שלנו.
זה מרגיש הכי ישראלי שיש, אחרי המסע הזה. הכי נכון שיש. שוב
בבית.
תם ונשלם. |