ברצוני לעסוק כאן בהפיכת העולם למקום טוב יותר. בטוחני,
שיומרנותי זו תביא עליי חורבן ביום מן הימים, אך מחשבה זו רק
מדרבנת אותי לנבור בעיסוק זה ביתר שאת. אין בכוונתי לומר
שהמצאתי כאן דבר מה, כי אם לנסות ולנסח את מחשבותיי אודות אותו
דבר, שכבר דיברו בו רבות, אך טרם נתקלתי בניסוחו לקורת-רוחי.

נדמה בעיניי, שהעולם עסוק מדי בדינמיקה של כוח. בשימוש במונח
"כוח", כוונתי היא לכוחנות, רדיפת העוצמה. מנהיגים, העסוקים
בכבודם העצמי וברדיפה אחר כוח לעיתים תכופות מדי, משתמשים
בעמיהם כדי לממש את גחמותיהם. מלחמות הן, כמובן, המצב הקיצוני
ביותר אליו מביאים המנהיגים הללו את מונהגיהם. המלחמה היא תמיד
עניין, שאין לו הצדקה. היא מתחילה תמיד בשל שאיפתו של צד אחד
להשבת כבודו, או ברצונו לשפר את מעמדו אל מול הצד השני, כלומר
בשאיפה לצבירת כוח. דינמיקה של מלחמה אינה עניינו של העם, אלא
של המנהיגות. העם תמיד מושפע מהדינמיקה הזו, כי העם מאמין שהוא
זקוק למנהיגו ועל כן מאמץ את רדיפת הכוח שלו כשאיפתו הלאומית.
זהו הצעד הראשון בהפרחת רגשות לאומניים: התאחדות תחת שאיפתו של
המנהיג להביא לע(צ)מו כוח המוסווה כתהילה.

אין פשוט מלמצוא סיבות לפתוח במלחמה. מנסחי ה"קאסוס בלי"
(casus belli) למיניהם יוכלו ודאי לפרט זאת טוב ממני, אך
הסיבות הקלאסיות הן, כמובן: מאבקי טריטוריה, מאבקי שליטה על
מקורות מים, מאבקי כבוד וכו'. מאבקי כבוד כוללים, כמובן, בראש
ובראשונה, גם מאבקים על ליבן של נשים. זאת כיוון שמלחמות הן
חולי זכרי גרידא. לשמחתי, לא ידוע על נשים שיצאו למלחמות, אלא
רק על מאבקים נשיים צודקים, שתמיד נובעים מכוחנות גברית, ששללה
מהן את זכויותיהן הטבעיות. לעומת הפשטות שבמציאת הסיבות ליציאה
למלחמה, לנוכח התלקחות רגשות לאומניים, משום מה קשה מאד להיזכר
בסיבות להימנע ממנה. נראה כאילו האנושות לעולם אינה לומדת את
הלקח - שמלחמה היא זוועה נוראה ממוות, היא נושאת בחובה את
אובדן ערכם של החיים. אבל אין ברצוני לקונן כאן על זוועות
האנושות, כי אם להציע את תרופת הפלא לכל חולייה, ובכך אני
מתכוון כמעט לכל סוג של מאבק, הנובע משאיפות לשיפור המעמד, אך
לא כזה שקדמה לו כוחנות מיותרת של הצד האחר. כלומר, אם צד אחד
מעוניין במאבק, או כבר פתח בו, השפיל את הצד האחר, או דאג
שעמדתו תהיה גבוהה מזו של האחר- התרופה שלי לא תשפיע כהוא זה
על הדינמיקה בין הצדדים. כדי למנוע מאבק על שני הצדדים לנקוט
בדינמיקה של כבוד הדדי, שאני מגדיר כ"דינמיקה של רצון טוב".
משמעות הדבר היא, שעל שני הצדדים ליטול על עצמם אחריות ליצירת
הדינמיקה הזו באופן אקטיבי, להיות פעילים בתהליך ייצור של
טוב-לב. לא מספיק להיות ותרנים, אלא לחשוב בטובתו של האחר.
העניין הזה מתייחס, כמובן, לכל סוג של קשר בין אנשים, ולא רק
לקשרים בין מנהיגים, עמים או מדינות. דינמיקה של רצון טוב היא
היכולת להכיל את אושרו של האחר כחלק מאושרך שלך, ולא כבא על
חשבונו. מכאן, שתרצה בהעצמת אושרו של האחר גם לשם העצמת אושרך
שלך.