אז זה נכון. החודש האחרון היה גרוע, אני חושבת לעצמי, ומחייגת
את המספר שלך. מתכננת להתנצל.
על מה? גם אני לא יודעת.
אתה עונה: "כן?" בקול מהסס... תמיד הקול הזה, שעוד יהרוג
אותי.
ואני אוזרת את כל האומץ ומנסה להוציא מעין קול מתוק מתחנחן
ולהגיד: "היי, זאת אני". הלב שלי מתכווץ.
אתה שואל לשלומי. זה מה שעושים בשיחות טלפון עם אנשים רחוקים.
רחוקים מהלב.
ואני עונה, שבסדר. בעצם לא. רציתי להתנצל.
אתה מתפלא ואני מסבירה.
אני מתחילה להסביר שהייתי מבולבלת בגלל הצבא, בגלל ה"חברות".
אבל אני בכלל לא מבולבלת יותר. את זה אני לא אומרת לך.
אני כבר יודעת מה אני רוצה.
פשוט שותקת. אולי זאת צביעות. אולי היה עדיף להישאר עם מה
שהחלטתי קודם. להתרחק ממך.
אבל החלטתי, שאני אשאר.
שתי סיבות: הראשונה, האופטימית, שאתה צריך אותי. כי אנחנו
ידידים טובים למרות הכל ואני יכולה לעזור לך.
השניה, האמיתית, שאני לא יכולה להתרחק ממך, שאני מקווה שיקרה
משהו או שאני אתגבר. מה שיקרה קודם.
אתה שואל: "את עדיין שם?" ואני מבינה, שהרחקתי לכת במחשבות.
אפילו כשאני מדברת איתך, אני חושבת עליך.
אתה אומר לי, שאני לא צריכה להתנצל. לכולם יש תקופות רעות.
כמו שהייתה לך לא מזמן.
עכשיו אנחנו בסדר.
אתה מספר לי עליה. בא לי למות.
אני מנסה לעזור לך, לתת לך רעיונות. מתחמקת. אני לא רוצה
שתצליח.
כלומר, כן. אני רוצה שתהיה מאושר.
גם אני רוצה להיות מאושרת.
אתה מאחל לי בהצלחה, ואני מאחלת לך לילה טוב.
הסתיימה השיחה.
עכשיו אני יכולה להמשיך לבכות.

שתדע, שאני בסדר. פשוט לבד.
מוזר, סתם כך באמצע החיים, בתחילתם, למצוא את עצמי ככה.
היה לי חודש רע. אני יודעת שאתה מבין.
גם לך היה.
אולי סתם חיפשתי דרך להיות מאושרת, ואתה היית שם.
מקווה שבכל זאת אני אמצא את הדרך.
אם כן, אני אצייר לך מפה.