כל חייו תר אחר הדבר שיעשה אותו לשמח, לאחד שהמזל האיר לו
פנים, לבן אדם מאושר. מעל לכל אשר חשב והרגיש ועשה, ריחפה תמיד
כמעין ענן רחב מימדים המטרה הנ"ל. הכול היה קשור בדרך זו או
אחרת אליה.
היו תקופות או סתם ימים בהם טעם את השמחה, אך הוא תמיד ידע כי
זה מדגם קטן ממנה בלבד וכי עליו להגיע אליה במלואה, לנגוס
ולטעום ולחוש את כל כולה.
הוא הביט בקנאה באנשים מסביבו, ערך בינו לבינם השוואות. דברים
שהיו להם, ולא היו לו, גרמו לדיכאונות ומשברים, מהם יצא בקושי.
מצבו הכלכלי היה רעוע למדיי וכאשר ראה או שמע על אחרים שלהם
הון רב או קצת יותר משלו, היה חש עצמו עלוב ומקופח, שהרי כסף
הינו אמצעי להשגת האושר.
הוא הרגיש כי אינו יכול לעמוד בלחץ, שהוא עצמו מעמיד על עצמו.
הקנאה באחרים, השיפוט העצמי הקוטל, אי השמחה, היעדר האושר
שאותו כה חיפש, חוסר השלמות- חש כי מתמוטט הוא, כתפיו נופלות
והוא נשמט ומוטל ארצה, מובס נפשית.

ואז אמר לעצמו, כי ינסה ליהנות מהדברים הקטנים: שתיית תה,
אכילת עוגה טעימה, משחק מחשב, סרט טוב בטלוויזיה וכל אותם
פרטים יומיומיים. הוא ניסה בכל כוחו לעמוד במטרה זו, ואכן היו
פעמים בהם הרגיש שמחה והתרוממות רוח, אך אלה וודאי הגיעו כיוון
שחש, כי הוא מסוגל לעמוד במטרות אשר הציב לעצמו, ולא מכך שאכן
זכה להגשים את המטרה העליונה. שמחתו הייתה שמחת האגו, והוא
בטעות חשב, כי זו שמחת נשמתו, שמצאה את הדרך הנכונה להגיע לכדי
האושר הנכסף.
וכך התמעטו הפעמים בהן נהנה מהדברים הקטנים, וזאת שהרי כבר
הוכיח שהוא עומד במטרה אותה הציב לעצמו, על כן הפכה לשגרה
נדושה, והרגש דעך ודעך.

אז החליט, כי יפסיק לרדוף אחר האושר, משום שבין כה וכה לא
יצליח להשיגו. הוא אינו יודע מה הוא אושר וכתוצאה ממה הוא
נגרם, דימה את הדבר למחלות קשות שעל מנת להגיע לידי יכולת
ריפויין דרוש ידע על סימני המחלה, הבנתה וידיעתה לעומק. והוא
לא ידע. לא ידע מהו אושר. המושג הובן לו, אך המשמעות, התחושה
האמיתית, המציאות מאחוריו, לא הייתה ידועה לו מעולם. החליט כי
הוא מוותר ואינו רודף יותר אחר הדבר הלא ידוע הזה. אמר כי
יזרום עם חייו ופשוט ינסה לפעול על הצד הטוב ביותר בהם.
אט אט, משאימץ שגרה זו, תחושה שאותה זיהה כריקנות החלה להתפשט
בו, ואז הרים ידיים סופית בשכנעו את עצמו כי אין טעם לחיים.

מהתחושה הזאת של החלילות, הבור הכי נמוך אליו אדם מגיע, דווקא
ממנה צמחו שורשים פוריים, ניצני האושר, אותם התקשה לזהות. עם
הזמן העמיקו השורשים וצמחו לגובה רב יותר, אולם הוא היה עדיין
עיוור לקיומם. ואז, כרעידת אדמה, שניות בודדות, הלמה בו המחשבה
- זה האושר!
להיות חסר כלום ולקבל את זה, להיות בתחתית ולחיות, להשלים עם
המצב הנתון, עם המציאות הקיימת. כאן נעוץ האושר, אותה מטרה
נעלה של חייו. ואז הבין גם שלא צריך לרדוף אחר האושר, כי ברגע
שעושים זאת, מתפספסת המטרה. אושר משיגים בלי לשאוף להשיגו.
אושר בא לבד. הוא אינו תלוי במצב כלכלי, במצב משפחתי, ביכולות
או בכשרונות. למעשה, הוא אינו תלוי בכלום.

אושר הוא המצב הטבעי, הבסיסי ביותר בחיים. הוא נמצא שם תמיד,
מרגע הלידה, לאורך כל החיים, אך האדם אינו מבחין בו, הוא אינו
מבין שהוא כבר מאושר. הוא מתעלם ממנו הן במודע והן בלא מודע,
שכן הוא סבור כי צריך להגיע אל האושר, צריך להשיג אותו באמצעות
משהו. וכאן, בעצם חשיבת מחשבה זו, הוא סוגר את האושר מאחורי
הדלת, מכסה אותו בוילון.
אבל האושר תמיד שם. קוראים לו והוא מתייצב.

הוא הבין גם, כי אנשים עשירים לא בהכרח מאושרים. זאת ידע תמיד,
אך התכחש לכך משום שסבר שכסף הוא דרך בטוחה אל האושר. הבין גם
שאין צורך להתאמץ, ולא צריך לעשות כלום בשביל לגעת באושר. כל
אדם שרק ירצה, יהיה מאושר. לא צריך לחצות הרים וגבעות, לא צריך
לנקוף אצבע, לא צריך להיות מיליונר. רק לפקוח את העיניים,
להביט פנימה ולהבין שהוא תמיד נמצא. בתוכנו.

וכך חש אושר תמידי.
דבר לא גרע ממנו.
לא כישלונות כלשהם בתחומים כלשהם, לא אכזבות למיניהן. כלום.
האושר תמיד עטף אותו. לא משנה מה קרה.
חשב כי זה חלום וכל פעם היה מאושר עוד יותר לגלות שזו
המציאות.
האושר גדל, בכל פעם שהיה מודע לו והודה עליו.
הוא ידע כי אם לפתע יהיה מיליונר או אם לפתע יירד לפת לחם -
דבר לא ישתנה. בשני המצבים יהיה מאושר. אושר איננו עושר!
הוא לא התנגד לכסף או ראה בו דבר פסול, אלא סבר כי כסף הינו
דבר טוב וחיובי, אם משתמשים בו נכון וכי לעולם לא יזיק.
ידיעות אלו, אשר התחדשו ונוספו יום מדי יום לתודעתו הביאו לכדי
תוספת באושרו, שכן למד אותו וגילה עליו תכופות דברים, שלא ידע
קודם לכן.
שווה היה לרדת לשפל על מנת לעלות ולגעת באושר!
הוא אהב את האושר בכל לבו, והאושר אהב אותו בחזרה.
דבר לא הפריע למערכת היחסים ההרמונית שלהם, והיא העמיקה יותר
ויותר.

וכך עבר זמן והוא התרגל לאושר, עד כי לא העריך אותו עוד. הוא
הפך בשבילו לטבע שני, למובן מאליו.
ברבות הימים התעשר ונוספו לו נכסים, הוא בגר וצמח והצליח
ושיגשג מבחינה תעסוקתית, כלכלית, משפחתית ועוד. ושכח מהאושר.
התעלם ממנו כפי שמתעלמים מאיברים פנימיים, עד אשר אלה כואבים.
כך התערערה מערכת היחסים ביניהם, והאושר החל לדעוך מחייו.
הוא הגשים דברים, שחפץ להם זמן רב. באמצעות כספו הוא הפך
פנטזיות למציאות, רכש דברים והשקיע כסף באשר אהב ואבה.

כאשר היה לו את כל שרצה ואליו אי-פעם שאף, טלטלה אותו ההרגשה
של הריקנות. לא הבין כיצד ייתכן שהכול יש לו, הכול בהישג ידיו,
ואף על פי כן לא טוב לו: החפצים, הטיולים, הבית המפואר,
הכול... לא משנה לו כלום! דבר לא נוסף עם כל חפץ חדש או משאלה
חדשה, שבאה על הגשמתה. הוא ריק, חלול ופעור מבפנים. לא חש
כלום. אומנם הוא שמח, כי התמזל מזלו והשיג את שהשיג, אך שמחה
זו הייתה שמחת האגו העצמי, שעמד במטרותיו והשיגן.

ואז נזכר, ואז הבין, ואז הממה בו הידיעה, כי את האושר ההוא הוא
רוצה, רק לחזור ולחוש בו שוב. השלמות ההיא, שחש כאשר היה חסר
כל וממורמר על חייו הריקים. וכל שחפץ ושאף לו היה לחזור לשם
ולחוש את האושר הטהור אשר אליו התוודע.
הכול היה לו כעת, הכול חוץ מאושר. והוא לא ביקש דבר, רק לאושר
השתוקק. היה מוכן לוותר על כל רכושו למען אותו אושר מופלא.
וכך חיפש וחיפש וחיפש וחפר שוב ושוב בלבו...