מסגרת עץ פשוטה
מחובקת בזרועותיה -
חזק חזק...
ליבה בוכה, צורח
ובגרונה עצור הבכי
המחנק...
היא מביטה בתמונתך,
רואה אותך
כמו שהיית רק אתמול.
פרצופך גורם לליבה
לרטוט -
כמו שרק אתה יכול...
בעיניך השחורות
ובמבטך העמוק
נראה האופק, המעוף.
בחיוכך הקורן
וטור שיניך הצחורות
נראה העתיד - ולו אינסוף...
והכותרת בעיתון מולה
זועקת
שהוא ידע שימות בקרב
והיא מבין הדמעות
שבה ואומרת -
"לא חשבתי שכבר עכשיו"
כי רק אתמול רקמת לך
אינספור תוכניות
ופיזרת לכל עבר
אלפי חיוכים
ראית בדמיונך
את כל החלומות
וסללת לעתידך
שבילים ודרכים.
ואף בשביל האחרון -
אל סופך,
התעקשת לראות
גם את המחר.
גם בשקט של הלילה הנורא,
העתיד עדיין נראה
בטוח ומוכר.
לא הבחנת בגבולות
עד הרגע האחרון.
פתאום הכל נפסק.
אתה חוזר אליה.
בארון...