את אנה הכרתי בכיתה א', שבועיים אחרי שהם עלו לארץ. עוד כשהיא
לא ידעה מילה עברית, רק הייתה יפה ושותקת. עד שהכרתי את אנה
נורא נגעלתי מרוסים, תמיד היה להם ריח של ערק, אבל אנה הריחה
תמיד כמו מטרנה. ובכלל, בחיים לא ראיתי כזאת ילדה יפה. אני לא
יודע מה היה בה שמשך אותי כל כך בתור ילד קטן, אבל איך שראיתי
אותה, ביום הראשון של כיתה א', לא הפסקתי להסתכל עליה, מהופנט.
מאותו יום נהיינו חברים הכי טובים. תוך חודש היא כבר דיברה
עיברית שוטפת, וכולם אהבו אותה. אותי לא כל כך אהבו, הייתי
סתמי מידיי לעומת הזוהר שלה, אבל היא תמיד הייתה איתי. היא
תמיד העדיפה אותי על פני כולם. וזה עשה לי טוב. אמא של אנה
חזרה לרוסיה כשהיינו בכיתה ב', היא החליטה שלא טוב לה בארץ,
ואבא של אנה לא היה מוכן לעזוב.יום אחד אמא שלה פשוט כבר לא
הייתה שם.  אמא של אנה הייתה אישה יפייפיה, ועבדה כזמרת באיזה
פאב רוסי באיזור. היא הייתה חוזרת מאוד מאוחר הביתה וישנה רוב
היום. אני לא חושב שאנה הצטערה כל כך על זה שאמא שלה עזבה. אני
חושב שהיא אהבה יותר את אבא שלה. תמיד כשהיינו אצלה, מה שלא
קרה הרבה כי היא הייתה נורא מתחשבת ולא רצתה להפריע לאבא שלה
לישון אחרי העבודה, הוא היה מחבק אותה הרבה ומנשק אותה, אבל לו
כל הזמן היה ריח של ערק, כמו לרוסים אמיתיים.
היינו ביחד כל היסודי, והיא רק גדלה ונהייתה יפה יותר. היא
הייתה קוראת לי "אלונצ'ו".
שנאתי את השם הזה. לא נתתי לאף אחד לקרוא לי ככה. רק לאנה.
גם בחטיבה היינו ביחד, אמא שלי מורה בביה"ס שלנו, אז היא משכה
בכמה חוטים בשבילי.
כשהגענו לתיכון פתאום המון בנים ניסו להתקרב אליה, אני לא חושב
שהיא אהבה את זה כל כך, אז הייתי מטפל בהם בשבילה. אחרי הכל,
כבר לא הייתי ילד קטן ופחדן כמו בכיתה א'. הייתי דיי גבוה ורחב
ויכולתי לגרש אותם מעליה כמו זבובים.
באיזשהו שלב היא התרגלה. את רובם אני כבר לא זוכר, חוץ מאיזה
עופר אחד, שאני לעולם לא אשכח. זה היה בכיתה י' או י"א, היינו
במסיבה, היא באה איתו, אני באתי עם אסנת, ובאמצע הריקוד של
חיי, הבחנתי שהוא מנסה להפשיט אותה בכוח מאחורי איזה עץ. הלכתי
לשם וריסקתי לו את הלסת. אסנת לא דיברה איתי יותר. אנה רק תפסה
לי ביד והתחילה לרוץ כשהיא גוררת אותי אחריה, תוך כדיי ששמלתה
הפרחונית הקצרצרה מתנפנפת לכל עבר וחושפת רגליים ארוכות לבנות
ומושלמות.
כשאנה הייתה עייפה מלרוץ היא נשכבה על הרצפה והתחילה לבכות
בשקט. אני רק שכבתי לידה ושתקתי. חשבתי לעצמי שאסור לי להתחתן
איתה, כי אם יהיו לנו ילדים, הם יהיו פחות יפים בגללי.
נשארנו ככה עד הבוקר, אנה קמה והלכה לצד הכביש כשידה מושטת
לתפוס טרמפים, באתי לקום אבל היא רק אמרה "שב בשקט, אלונצ'ו,
או שלא נגיע הביתה אף פעם" ובאמת, המכונית השניה שעברה עצרה.
שמעתי את אנה מצחקקת בעליצות וכעבור רגע, סימנה לי בידה לבוא.
נכנסתי למכונית שהייתה מסריחה כולה מעשן של סיגריות זולות,
הנהג היה בחור צעיר  ושזוף, לא גדול מאיתנו בהרבה, והוא הסיע
אותנו עד לתחילת רחוב הכלניות. בדיוק כמו שאנה ביקשה.

אנה באה איתי הביתה, התפשטה ונכנסה עירומה למיטה שלי. הרגשתי
איך סומק מציף לי לאט לאט את הלחיים. נשכבתי לידה. אחרי הכל,
זאת המיטה שלי. ונרדמתי מיד.

כשקמתי אנה כבר לא הייתה שם. התקשרתי אליה, אבל אף אחד לא ענה
לי. היא גם לא באה לביה"ס. הלכתי אליה הביתה, דפקתי על הדלת
ולא הייתה תשובה.
אני חושב שכמעט שלושה חודשים לא ראיתי אותה. ועד היום אין לי
שמץ של מושג איפה היא הייתה. אבל היא חזרה. היא באה אליי ביום
רביעי בשתיים עשרה וחצי בלילה. היא זרקה לי אבן על החלון, ממש
כמו בסרטים האמריקאים הדביקים. תגידו מה שבא לכם, אבל איך עוד
היא הייתה קוראת לי?
ירדתי למטה והיא חיבקה אותי הרבה הרבה זמן. אח"כ עלינו לחדר
שלי, והיא שוב התפשטה ונשכבה במיטה שלי. הסתכלתי עליה. הגוף
שלה נראה מעט רזה יותר משזכרתי, אבל היא עדיין הייתה יפייפיה.
שדיה המלאים ניבטו זקופים על גופה הלבן והטהור, והעיניים
הכחולות שלה, נראו מעט עצובות.
הורדתי חולצה ונישכבתי לצידה. היא הסתובבה עליי והסתכלה לי
בעיניים. "אלונצ'ו, אני אוהבת אותך" היא אמרה לי בלחש. ואז
נשקה אותי חלש על השפתיים, ונצמדה עליי חזק. הלב שלי התחיל
לפעום בחוזקה, וכל הגוף שלי התקשה והתאבן, חשבתי שהיא תירתע
כשתרגיש בו, אבל היא נשארה ככה, עד הבוקר.
היום, כשאני חושב על זה, נראה לי שאף פעם בחיים שלי אני לא
אוהב מישהי כמו שאהבתי, בעצם, כמו שאני עדיין אוהב, את אנה.
אפילו שאסנת בסדר, היא אחלה במיטה, לא מציקה יותר מידיי ולא
עושה פאדיחות. באמת שאין תלונות.

חבל...
חבל שלא הספקתי להגיד לה, לפני שמצאתי אותה בבית שלה, שוכבת
מתבוססת בדמה כששברי זכוכית נעוצים בגופה הטהור והיא נודפת
מריח של ערק...