אוקיי, אנשים. אני לא אנסה להצחיק (כי אני לא אצליח). בואו
נגיד שככה חברים שלי אומרים לי (ירקי צהבי וורדי- כן, אלו שמות
של דובים). אז לפעמים כמו כל בן אדם נורמלי אני בדילמה ואני לא
יודעת מה לעשות, אז אני פשוט קוראת לחבריי מעבר לחדר ושואלת
אותם לעצות. ת'אמת, אני לא ממש אוהבת את העצות של ורדי (עזבו
שהוא שמן מסריח). כל העצות שלו הן אנטי... ניסיתי לדבר עם ירקי
שיסביר לוורדי, שישנה בעולם הזה גם קצת אופטימיות. באותו יום
ירקי רב עם ורדי, בגלל שהוא תפס לו את המקום על המדף, ואז הוא
אמר לי "רוצה עצה". ולא, הוא לא אמר לי "אז תגרדי לי ת'ביצה".
הוא אמר, שאני צריכה לשלוח את ורדי לפסיכיאטר. יכול להיות שהוא
צודק, כי ירקי הוא הכי חכם מכל החברים שלי ואני נוטה להאמין
לו.

למחרת על הבוקר לקחתי את ורדי (למרות שהוא בכה וביקש שאני
אשאיר אותו בחדר), אך לא הסכמתי וצרחתי עליו, שאנחנו הולכים.
לקחתי אותו ביד ממש ממש חזק ופשוט הלכנו... כן כן, הלכנו
לפסיכיאטר. חשבתי על זה הרבה, כי פחדתי לעשות טראומה לחברי
ורדי היקר, אבל בסוף ירקי שיכנע אותי והלכתי. הגעתי לכניסה ולא
הצלחתי לפתוח את הדלת. חשבתי שהדלת סגורה, מפני שהמזגן עובד.
אבל הסתכלתי בזכוכית, וראיתי שהמקום ריק וחשוך, אז הבנתי שהם
בהפסקה. חיכיתי איזה שעה וחצי בשיא החום (באר שבע, אתם יודעים)
וראיתי שאף אחד לא בא ושריק שם. על הדלת היה כתוב, שהמרפאה
עובדת בימים א-ה בשעות 8:00 עד 21:00 וביום שישי 8:00 עד
13:00. כשקראתי את השורות האלו, הייתי מעוצבנת מאוד, כי הם לא
טרחו לכתוב באיזה שעה המרפאה נפתחת ביום שבת. חיכיתי שם עוד
קצת, אבל אף אחד לא בא לפתוח את הדלת... אז הלכתי משם מעוצבנת
ומתוסכלת (הכי באסה, זה שהוצאתי את כל התסכול על ורדי והוא
התחיל לבכות לי בדרך... לא הייתה לי ברירה וצעקתי עליו).

כשהגעתי הביתה, פניתי אל אחי והוא התחיל לרדת עליי. זה היה
מעליב. הוא אמר שאני מפגרת, כי המרפאה לא עובדת ביום שבת...
כן, אח שלי חכם, אני יודעת. עד עכשיו אני לא מבינה איך אפשר
לשכוח שביום שבת המרפאות לא עובדות... נכנסתי לחדר ואמרתי
לירקי שהוא טיפש מסריח ושאני שונאת אותו ואיך הוא אמר לי ללכת
למרפאה ביום שבת.
לא סלחתי לו... יום למחרת באתי לבקש מירקי סליחה על זה שקיללתי
אותו (בלי חבר זה משהו מופלא וכיפי) ולא מצאתי אותו. חיפשתי
אותו בכל הבית, אך לא מצאתי... שאלתי את אחי ואז הוא ענה לי,
שזרקתי אותו אתמול מהחלון... הייתי בהלם. לא האמנתי שירקי
מסוגל להתאבד, בגלל שאמרתי לו שהוא דפוק מסריח.

הייתי עצובה כל היום. כשורדי וצהבי שאלו אותי איפה ירקי, לא
היה לי את האומץ להגיד להם, ואמרתי "ירקי יחזור עוד מעט, חברים
יקרים שלי" ופרצתי בבכי.
בערב כבר לא יכלתי להמשיך עם זה ופשוט אמרתי לשאר החברים שלי,
שירקי התאבד.
בחיים לא ראיתי את שניהם בוכים כמו שהם בכו. זה שבר לי את
הלב... ואז החלטתי ללכת בדרכו של ירקי. אני לא מסוגלת להשאיר
חבר בעולם אחר ואני יודעת, שירקי היה עושה את אותו הדבר...
ומילותי האחרונות היו:
להורי היקרים???
אני זזה...השארתי לכם את צהבי וורדי. שמרו עליהם טוב.

ובאמת זזתי. הלכתי למדרגות שבכניסה שלי וקפצתי מהמדרגה
הראשונה.
הייתי בשוק, שהיה לי את האומץ. כשהבנתי את מה שעשיתי, התעלפתי
ועכשיו אני כותבת מהמרפאה, שבה אני וירקי היינו צריכים להיות
ביחד.
הרופאה הבטיחה לי, שהיא תביא לי עוד חברים, ואני פשוט
מאושרת...


מוסר השכל: כל צעצוע או בובה, כל חפץ, נא להשאיר. ישנם אלפי
אנשים, שצריכים משחקיה בבית.
ממני, אלה גורדון.