לא מזמן חלמתי שחנן השמן רוצח אותי. אף פעם לא היינו מיודדים
במיוחד, אני וחנן, וכשפעם אחת באמצע הלילה הלכתי ברחוב בדרך
הביתה והבחנתי בו הולך מאחוריי, כששמתי לב שהיה לו ביד משהו
שעשה רעש כמו של סכין, פשוט ידעתי שהוא הולך לדקור אותי למוות
- שם באמצע הרחוב - ואין מה לעשות.
כשעליתי לשמיים חיפשתי את אלוהים אבל לא מצאתי אותו, במקום זה
פגשתי שם את חבר שלי. חיכיתי שישפטו אותי לגן עדן או גהנום אבל
לא היה בשמיים כלום, ממש כלום, חוץ מחבר שלי.
נכנסו לחבר שלי למח. זה היה פעם. אנשים קטנים שלבשו חלוקים
לבנים נכנסו לו דרך האוזניים למח והתחילו לצלם תמונות כדי לקחת
הביתה לילדים, אבל בגלל שהיה להם נורא נחמד הם החליטו שאין טעם
לחזור הביתה כ"כ מהר ונשארו שם, במח שלו, פתחו שולחן והכינו תה
עם נענע. הם התיישבו, שתו תה והתחילו לפטפט על עניינים שוטפים.
וכל מילה שהם אמרו הדהדה לו במוח והוא שמע אותה שוב ושוב.
זה קצת הפריע לו, לחבר שלי, כי הוא חשב שהוא משתגע ושומע
קולות, שאולי יש לו פיצול אישיות. ואם כבר קולות, הוא היה אומר
לי, אז למה דווקא הקולות המשונים האלה? הוא היה מצפה שאם הוא
כבר משתגע ושומע דברים דמיוניים בראש שלו, שלפחות יהיה להם
איזשהו מסר, שיגידו לו לרצוח מישהו, שיגלו לו פילוסופיה חדשה
ומהפכנית על החיים, או שלפחות ינסו לנחש את המספרים הזוכים
בלוטו. אבל במקום זה הוא סתם כל הזמן שמע דיבורים חסרי משמעות
על תה ופוליטיקה.
עם הזמן זה כבר התחיל ממש לעצבן אותו, כי די נמאס לו שכל פעם
שהוא לא התרכז בשום דבר מיוחד פתאום הוא שמע מין צעקה מהדהדת
כזו בתוך ראשו, שהשר מרדכי לא היה צריך להתפטר, ואחרי כמה
שניות תגובה שברור שהוא כן היה צריך. כמה אפשר לדבר על הנושא
הזה? - כך הוא נהג לצעוק בפומבי כשהוא שמע את הקולות במח שלו,
ואז כולם היו מסתכלים עליו ושואלים אותו מה הקשר, מה הוא צועק,
והוא היה עונה תעזבו אותי בשקט אתם לא מבינים.
בסוף זה כבר די נמאס לו, כי הוא לא אהב רעש. והאנשים הקטנים
בחלוקים הלבנים פשוט לא סתמו את הפה אף פעם, זה עיצבן אותו עד
טירוף, כי בכלל הוא נטה להיות בן אדם די עצבני ולחוץ, חבר שלי.
וכשהוא שם לב שהקולות שנכנסו לו למח לא הולכים לסיים את השיחה
או את התה שלהם אף פעם, וזה גם עשה לו מה זה כאבי ראש נוראיים,
הוא החליט לנקוט בצעדים קיצוניים. אז חבר שלי תפס פטיש ברזל
והתחיל לתת לעצמו מכות בראש איתו. הוא אפילו לא ידע מה זה
הקולות האלה שהוא שמע כל הזמן, אבל הוא הניח שלא משנה מה יש לו
בתוך הראש, הוא פשוט יחסל אותו.
זה דווקא עבד לו לא רע. הנזק למח שלו היה שולי, והאנשים הקטנים
הטלטלו ממקום למקום כמו ברעידת אדמה, כל השולחן שלהם התהפך והם
נפלו אחד על השני, שפכו תה רותח על עצמם בטעות. בכ"ז הם לא
יצאו מהראש שלו, כי לא היה להם כח לחפש לעצמם מקום חדש עכשיו,
והם סה"כ נורא נהנו במח של חבר שלי, אז הם החליטו לחכות
שהמהומה הזו תעבור. אבל חבר שלי לא התייאש ועברו רק ארבע-חמש
שעות של דפיקות פטיש על ראשו עד שסוף סוף הם נפלו, אחד-אחד,
דרך האזניים שלו החוצה.
הוא הביט ביצורים הזעירים הלבנים שזה עתה הופיעו על רצפת חדרו.
זה הייתם אתם, הוא צעק בקול זועם. הם רצו כמו מטורפים בעוד חבר
שלי רודף אחריהם עם הפטיש, בסוף הוא לא הצליח לדפוק אפילו אחד
מהם. אבל לא היה איכפת לו, העיקר שנפטרתי מהם הוא חשב לעצמו.
הוא שמח כי הוא כבר לא שמע את הדיבורים במח שלו והיה בטוח
שנפטר מהם לגמרי סוף סוף. מה שהוא לא ידע זה שהם שכחו לקחת
איתם את אחת מכוסות התה שלהם, שנשארה מרשרשת בראש שלו. זה הציק
לו מאד, ומאז הוא נהיה די מוזר. כל פעם שהוא היה רואה כוס הוא
היה מתחיל לפרכס כאילו יש לו אפילפסיה, עוויתות כאלה, זה הפך
להיות מביך למדי. לפעמים היינו יושבים אצל מישהו, והוא היה
מביא לנו משהו לשתות, ורק חבר שלי ראה אותי מחזיק כוס מים ביד
וזה הספיק. פתאום הוא נחנק וכל הגוף שלו התחיל לזוז במין תזזית
מטורפת. הוא לא יכל להפסיק לחשוב על הכוס, על האנשים הקטנים
שנכנסו לו למח וכאבי הראש הנוראיים.
אני שונא את החיים שלי - הוא אמר לי ככה כל הזמן. אני דפוק
לגמרי, אי אפשר לחיות בעולם הזה בלי כוסות. בא לי למות, כל
הזמן אמר שהוא רוצה למות. לא הבנתי מה הוא לוקח את זה כ"כ קשה,
סה"כ יש לו כוס תה במח, מה כזה נורא, אבל אי אפשר היה לשכנע
אותו. הוא אמר שהוא דפוק לגמרי וזה ממש נורא, לאיזה בן אדם
נורמלי יש כוסות בתוך הראש? הוא תמיד היה יותר מדי לחוץ
ועצבני, חבר שלי. לפעמים זה נהיה מעצבן להסתובב עם חבר שלוקח
כל דבר כ"כ ברצינות.
ניסיתי להגיד לו את זה, אבל הוא בשלו. הוא כבר לא יכל יותר
אפילו לשמוע את המילים "כוס" או "תה" בלי להיכנס לדכאון
ולהתחרפן לגמרי. זה היה מאד מלחיץ. כל רגע הוא יכל במקרה
להיתקל במילה, ופתאום מתחיל לצרוח, די, די, צאו מהראש שלי כבר.
הוא שוב ניסה את הקטע עם הפטיש, אבל כמה שהוא היכה את עצמו,
הכוס לא יצאה ונשארה תקועה שם.
השיא היה כשפעם אחת אח שלו החליט לעזור לו וסחב אותו עם מטפחת
על העיניים לבית קפה, בגלל שהוא פעם קרא באיזה מגזין של
פסיכולוגים שצריך לעמת אנשים עם הפחדים שלהם כדי שיתגברו
אליהם. אז הוא הכניס אותו לבית הקפה, והוריד לו את המטפחת
מהעיניים. וחבר שלי הסתכל סביבו וראה רק כוסות וכוסות, וגם די
הרבה תה, המון סואן של אנשים יושבים ליד שולחנות, ולכל אחד יש
כוס, כ"כ הרבה כוסות. זה היה הדבר הכי נורא שהוא ראה בחיים
שלו.
אז חבר שלי יצא משם בצרחות נוראיות, והחליט שנמאס לו, אין חיים
על פני כדוה"א בלי כוסות ותה. הוא הלך הביתה ושוב התחיל להרביץ
לעצמו עם הפטיש, אבל זה עוד פעם לא עבד, הכוס עדיין הייתה שם,
וגם היה לו עכשיו כאב ראש. כשהוא ראה שזה לא עובד הוא כבר איבד
את זה לגמרי, הוציא לעצמו את המח, זרק אותו על הרצפה והתחיל
לדרוך עליו, ועוד עם מגפיים, דרך עליו ודרך עליו עד שהוא הצליח
לשבור את הכוס, למעוך אותה לגמרי. השמחה שלו הייתה אדירה,
והאפילה עליה רק במעט העובדה שהוא כבר לא הצליח להחזיר את השכל
שלו למקום.
בשמיים הוא נראה לי יותר נינוח. הוא כבר לא היה מעוצבן על
האנשים הקטנים, דווקא נראה די מיודד איתם, ישב ושתה איתם תה.
הוא סלח להם שהם נכנסו לו למח, והם סלחו לו שהוא שבר להם את
הכוס הכי יפה שהייתה להם, זה היה משהו עתיק, הם שילמו על זה
הון באיזה חנות בצרפת.
התקרבתי לשולחן שלידו כולם ישבו. חבר שלי אמר לי שלום, כזה
שאומרים כדי לצאת ידי חובה, וחזר לשוחח איתם. הקשבתי לשיחה.
אני אומר לכם, מרדכי לא היה צריך להתפטר כל עוד לא הוכיחו נגדו
כלום, אמר חבר שלי. האנשים שלבשו חלוקים לבנים נטו לא להסכים
איתו, למרות שאחד מהם דווקא תמך בו בכזו התלהבות שהוא כמעט שפך
את התה שלו כשהוא נופף בידיו להסביר משהו.
קטעתי את הויכוח הסוער לרגע, כי פשוט הייתי חייב לשאול משהו.
פניתי לגמדים שנכנסו לחבר שלי למח פעם, ושאלתי אותם, תגידו,
איך זה נראה שם? בתוך המח הכוונה? והם הסתכלו אחד על השני, ואז
הסתכלו עליי במבט ששילב זלזול ורחמים, ואחד מהם ענה - אפור.
הבעיה שלא יכלתי לדעת אם הוא באמת התכוון לזה, והטון הלעגני
היה בגלל שלא ידעתי משהו כ"כ ברור, או שהוא סתם צחק על
בורותי.
יצאתי מהחלום. הפסקתי ללכת. העמדתי פנים שהייתי צריך לקשור את
השרוכים בנעליים שלי, ובעצם זה היה סתם תירוץ לעצור ולתת לחנן
השמן לעבור אותי, שלא ילך מאחורי. לא רציתי שהוא ידקור אותי.
ראיתי מה קורה כשמתים - יש חיים אחרי המוות, אבל הם משעממים
כמו התחת שלי.
אז בסוף חנן לא הרג אותי באותו לילה, וכשהגעתי הביתה תשוש
לחלוטין פתאום שמעתי קול מוזר, שאמר לי - הנה, עכשיו תפסנו
אותך. הקול ניסה נורא להישמע מאיים, מה שהיה קצת קשה כיוון
שמבט קצר מסביב גילה שהדובר היה בערך בגודל של האצבע הקטנה של
הרגל שלי.
בדיוק כמו בחלום, הוא לבש חלוק לבן. היו איתו עוד כמה חברים
שלו. הוא שוב אמר שהם תפסו אותי. אבל כמה שניסיתי, לא יכלתי
לפחד מדבר כזה קטן וחלש. הוא נראה קצת מודאג מזה.
אתה לא יודע מה עשינו לחבר שלך? הוא שאל. ידעתי אבל זה לא אותו
דבר, הוא היה סתם עצבני. רק חיפש ממה להתעצבן. אני לא לוקח
דברים כ"כ ברצינות, בטח לא דבר כזה מצחיק כמו היצור הקטן והדי
טיפש הזה שניסה להפחיד אותי.
נראה לי שאם יכלתי לראות אותו מקרוב, הייתי רואה אגלי זיעה
מופיעים על מצחו. אנחנו ניכנס לך למח. אנחנו נשגע אותך למוות.
אתה לא תוכל לברוח. אבל זה היה סתם דיבורים, כי בזמן שהוא הטיח
בי את האיומים הקשים, הוא גם התחיל להתרחק לאט לאט לאחור, חוסר
התגובה שלי הפחידה אותו.
הם נעצרו, הוא הפסיק לצעוק והם התחילו להתלחש ביניהם, כמו
מטכסים עצה מה לעשות עכשיו. אחרי כמה דקות שוב יצא אחד קדימה
ושאל בקול חסר בטחון, אם יהיה איכפת לי שהם יכנסו לי קצת למח?
אמרתי שלא יהיה איכפת לי, במילא אין לי משהו יותר טוב לעשות,
וגם רציתי לדעת איך זה, הרי זה כ"כ הטריד את חבר שלי. אז הם
נכנסו וצילמו, ישבו כמה שנים ויצאו, זה לא הפריע לי, אפילו היה
נחמד, כל פעם ששיעמם לי יכלתי פשוט להתרכז שנייה וכבר הייתי
יכול לשמוע שיחה על איציק מרדכי שר התחבורה לשעבר.
וכשנמאס לי מהם, אמרתי להם לצאת והם יצאו ונפרדנו כידידים, בלי
אובססיות ובלי חיים הרוסים. סה"כ נראה לי שלקחתי את זה הרבה
פחות קשה מחבר שלי ז"ל. אולי זה הכל היה מין משל מוזר על זה
שלא טוב להיות עצבני. אמרתי שזה בדיחה לא שזה מצחיק.