היום לא הלכתי לעבוד. אז סידרתי את החדר.
הוצאתי דברים מגעילים מהמגירה כמו כריכים משנה שעברה,
ואז התמונה שלה החליקה לי אל מול העיניים.
נשכתי את השפה וניסיתי להיות אדיש.
זרקתי את התמונה לפח והמשכתי.
אחרי כמה שניות כבר לא יכולתי יותר לא הייתי מסוגל להחזיק
יותר.
רצתי לחדר האמבטיה בעניים שורפות.
דמעות עלו לי בעיניים וכמה טיפות דם חמות טיפטפו לי לפה
מהשפה.
היא הלכה. לתמיד.
וכל מה שנשאר זה תמונה אחת וכמה זכרונות בודדים.
היא תמשיך כרגיל כאילו דבר לא קרה. היא תתחתן ויהיו לה ילדים.
והיא תשכח כבר את הזמנים שלנו.
ואני אזדקן כאן. לבדי. מכווץ במיטה הקרה שלי.
אני אשנא את עצמי לעד שנתתי לה להתפורר לי בין הידיים.
ואני מול המראה. רואה את עצמי, העלוב, שנשבר מדבר נורמלי
לחלוטין שקורה לכל אחד.
והדמעות נוזלות כמו נהרות גועשות ומרטיבות את הלחיים.
אני מוחה את הדמעות הדביקות עם השרוול ומושך באפי.
אחרי כמה שניות רצתי לפח והוצאתי את התמונה.
נתתי מבט חטוף אחרון וקרעתי אותה בלב שבור.
פעם היינו מאושרים ביחד.
כשהייתי איתך, היה לי הכל. או יותר נכון לא הפריעו לי דברים
אחרים.
אבל רק אחרי שמאבדים דבר יקר, אז מבינים כמה היה לכם.
כבר כמה חודשים בודדים של יסורים.
אמרת שלא קרה דבר, אז למה הלכת?
הדמעות האלו! אני שונא אותן! הן רודפות אחרי לכל מקום.
זה יכול להתפרץ בכיתה, או בעבודה או סתם לפני השינה.
ואין יום שאני לא משקה את הכרית שלי בדמעות בתקווה שתצמח
תקווה, שתגדל שמחה
,תנבט אהבה. אבל זה לא קרה.
הכרית ידעה יותר מדי דמעות.
וכבר ניסיתי הכל. גם את הדברים הטיפשיים ביותר.
ניסית לחבר את הלב השבור עם סלוטייפ ועם איזולירבנד או למלא את
הסדקים עם אפוקסי.
ניסיתי לחפש אושר בגוגל ומצאתי רק את הרגשות שלך עליי שכתבת
בעבר.
הרגשות שכבר עברו. כי את אמרת שהם עברו.
אז שרפתי כתבייך. וזרקתי מכתבייך.
למרות שהבנתי שזה לא יקרה. אני אמשיך לחכות. עד שאתבדה.
רוב הזמן אני שותק. אני שומר הכל בפנים. עד שזה מתפרץ לי.
עד שלא יכול יותר. את היית כל חיי ועכשיו את אינך.
את לא יודעת כמה פגעת בי כשאמרת שאת לא אוהבת אותי.
הבטן התכווצה והתהפכה מבפנים ולא ידעתי מה להגיד.
וכל פעם אני נדהם מחדש. כמה רחוקה את ממני וכמה חזק את יכולה
לפגוע.
אני זוכר, אחרי יום ארוך אני איתך ואת גמורה ובעיניים כמעט
עצומות את
מספרת איך עבר עלייך היום ואני משחק לך בשיער.
ואז אני משתתק. מקשיב לנשימות שלך, אני רגוע כשאני איתך.
ואת עייפה. תשושה לגמרי. ואת נשכבת ונרדמת. ואני נשאר לידך עד
שתקומי, מסתכל עלייך. כמה יפה את.
"אני אוהב אותך" כבר איבד מהכוונה וההשפעה שלו. אבל אין לי דבר
אחר להגיד לך.